Complexions- Ora Brafman- קומפלקשנס
‘קומפלקשנס’, ( ארה’ב), מרכז לאמנויות הבמה, הרצליה. 19 למרץ.
צילום: רוזלי אוקונור,
אורה ברפמן
מאז ייסודה לפני ארבע עשרה שנה, מנהלים את להקת המחול ‘קומפלקשנס’ דוויט רהודן ודזמונד ריצ’רדסון ( Dwight Rhoden, Desmond Richardson ), שפרשו מלהקתו של אלוין איילי. השניים היו מסולניו של איילי בניו-יורק במחצית השנייה של שנות השמונים ועד תחילת שנות התשעים. ריצ’רדסון- כיום בן ארבעים- ממשיך לרקוד עם רקורד מרשים בעברו, בין השאר כסולן ראשי אפרו-אמריקאי ראשון ב- ABT . רהודן יצר עבור שורה של להקות מרכזיות בארה’ב. הרקורד המקצועי של שניהם מרשים ביותר.
מאחר וזה ביקורה הראשון של הלהקה בארץ, עורר הסיור סקרנות רבה.
בערב, שלש מערכות כשהמרכזית בהם מורכבת מחמישה מחולות קצרים במיוחד וניכר כי נעשה מיון עבודות שיציג מינון מחושב של מחולות קבוצתיים והרכבים קטנים יותר שיהוו כרטיס ביקור אמנותי.
העבודה Dear Frederic שפתחה את הערב הייתה בחירה יותר שאפתנית ופחות מוצלחת לכוריאוגרפיה שנתפרה למוסיקה של שופן. תוך דקות ניתן היה לראות שהרקדנים מיומנים, חזקים וזריזים ביותר.
רהודן בחר לשמר גם כאן, מסתבר, את השפה התנועתית שפיתח, שכוללת מרכיבים מהבלט, ג’אז, אפרו ומודרני כפי שמקובל היה בעשורים האחרונים של המאה הקודמת. בלילה זו שמצויה הייתה במינונים כאלה ואחרים אצל איילי, דונלד מק-הייל, אלונסו קינג ואחרים, עובדת במיטבה עם סוגות מוסיקליות מסוימות. אצל איילי זה עבד הכי טוב עם מוסיקת גוספל שסיפקה אופי ומצע תרבותי מדויק שמוכר וקרוב לקהל האמריקאי שלה. ליצירות מפתח שלו כמו ‘התגלויות’- , Revelationsיש תוקף אמנותי-היסטורי מופתי גם היום, כמעט חמישים שנה אחרי שנוצרה.
‘פרדריק היקר’ היה נסיון לגשר במאמץ יתר בין המוסיקה הקלאסית לבין שפת ‘קומפלקשנס’ בין השאר באמצעות נסיון לעקוב אחרי המוסיקה תוך שימוש בלקסיקון תנועתי כוחני, בעל בעירה אינטנסיבית בניגוד לאופי המוסיקה שכמעט קורסת תחת המעמס התנועתי. היה יותר מדי מהכל, ובסופו של דבר העיסוק ביותר מדי הרבה, יותר מדי מהר, יותר מדי חזק הוביל לחוסר איזון ובהמשכו- לחוסר עניין אמיתי.
במערכה השנייה חמש עבודות קצרת והיא נפתחה בסולו ‘קינה’ - Lament , בביצועו של דזמונד ריצ’רדסון שלא השתתף בשאר העבודות בתכנית הסיור, בגילו סוד ההישרדות הוא בשימור אנרגיה.
זו עבודה שבנקל אפשר היה לייחס אותה לאיילי, זו קינה מאופקת, רגשנית משהו, בעלת אופי צפוי ובנאלי. בהמשך אפשר היה לראות עוד כמה הרכבים שהמעניין בהם היה טריו של גארי וו. ג’טר II , ג’רמי נד ובריאן אריאס המקסים. נדמה שקסמה של זמרת הנשמה והגוספל אודטה, Odetta, ששרה ללא ליווי, העניק מימד עומק ומתח לעבודה.
אין ספק שלרהודן ישנה מיומנות רבה וחוש בימתי דרמטי בבניית המבנים הכוריאוגרפים וכן אין ספק כי זו קבוצה ובה רקדנים מיומנים ובעלי יכולת, אם כי מבחינה זו יש כמותה עשרות בארה’ב. הפבוריטית שלי היא נטיה קז’וודז’ה רקדנית מבריקה שגדלה בטביליסי, גרוזיה והצטרפה ללהקה לאחרונה. נטיה אכן מבצעת את השפגטים ושליחת רגליים אל –על לא פחות טוב מהשאר, אבל מצליחה לשמר איכויות אינהרנטיות במהלך ביצועה, של דיוק ונשימה שיש בהם נשמה יתרה.
‘קומפלקשנס’ היא בעיקרה להקה שמרנית שמיועדת לקהל שמרני. קהל שיעדיף מחול בעל נגישות רבה שמדבר אליו בשפה שהוא מכיר מהטלויזיה וממחזות זמר וילווה בשירים או נעימות המוכרות ואהובות עליו. כמו להקות רבות בארה’ב, ידועות לא פחות, המחול והתמיכה המוסדית תלויים זה בזה והתמסחרות, שמרנות וסירוס הרצון לקחת סיכונים אמנותים הם אך תוצר המשקף את האקלים הפוליטי-תרבותי של החברה.
Haifa Dance Group - קבוצת מחול, חיפה
קבוצת מחול, חיפה. Haifa Dance Group
סוזן דלל, 19 במרץ
צילום: שחף בן יוסף
אורה ברפמן
מזה זמן רב מנסה עדה אורני, הרוח החיה מאחורי עמותת שוחרי מחול בחיפה ומיסדת סדנת המחול בעיר זו, להקים להקת מחול שתתבסס בעיקר על בוגרי מרכז המחול והסדנא שמתנהלים במסגרת מתנ”ס ‘רמות’ בנווה-שאנן. בעבר, קיימה הסדנא מעת לעת ערבי מחול בחיפה במסגרות שונות, אבל בערב זה על במת ‘סוזן דלל’, רואה הקבוצה פריצת דרך שתאשש את תקוותיה לקיים קבוצה רפרטוארית שתביא לה הכרה מחוץ לגבולות הפריפריה ובכך, תקל עליה לגייס תמיכה מוסדית, החסרה כל כך.
שלש עבודות נבחרו לייצג את הלהקה, הראשונה בהם- ‘אנטרופיה’, כוריאוגרפיה של בוגר הסדנא מיכאל מילר, שהצליח להציג את חמש הרקדניות כאנסמבל הפועם בתאום מרשים מבחינה סיגנונית ודינמית.
מילר מסתבר מיטיב להכיר את היכולות של הקבוצה והוא מנצל זאת עד תום בעבודה מלבבת המבוצעת היטב.
חמש הבנות נכנסות לבמה וכובשות את החלל כדבוקה פעלתנית הזעה מקצה לקצה תוך שינויי כיוון וזרימה מתוך פעימה פנימית המנחה אותם להצמד ולהתפרק להקבצות בגדלים משתנים. מילר מתגלה ככישרון מבטיח והשימוש שלו בחלל ובאריגת הקומפוזיציות ממש מרתקת. לא פחות. קל לשייך את השפה התנועתית שלו בתוך מסגרת המחול המקומי העכשווי, אם כי הוא מצליח לשמור על חיוניות וחינניות שובי לב מהמצוי. כמו כן לזכותו שמירה על אמירה אמנותית מלוכדת ורציפה.
העבודה השנייה בערב זה הייתה ‘מחשבות חוזרות’, כוריאוגרפיה של אורי איבגי, רקדן לשעבר להקת המחול בקיבוצית שמתגורר ועובד כיום בהולנד. קצת משונה היה לראות את שתי העבודות ברצף, בעיקר משום ששתיהן שואבות את שפתן ממקורות דומים וגם בעבודתו של איבגי קבוצה של חמש בנות מתנהלת על הבמה קודם כל באוניסונו, באינטנסיביות דומה לקודמתה, בשפה תנועתית מאותם מקורות, בהליכה המצעדית של הבנות כשהן עוברות ממקום אחד למישנהו ובאופן פתירת המעברים בשלבי התפלגות וחיבור של הקבוצה, בעיקר בחצי הראשון.
דמיון זה לא הרפה אם כי ‘אנטרופיה’ מתנהלת על רקע קולאג’ מוסיקלי השואב מממבחר סגנונות ואילו ‘מחשבות חוזרות’ נוצר על שקט מוחלט, למעט משפטי הסיום. התלבושות בעבודה הראשונה מושקעות ועוזרות להבהיר היכן המגדלור האמנותי שלה, אליו נשואות עיני המבשר ואילו איבגי בחר בלבוש שחור ופשוט שמותיר לתנועה ולאישיות הרקדן לומר את הכל, בחירה מודעת בעלת אמירה ברורה. בחלקה השני של עבודתו של איבגי חלה תפנית מסוימת וקווי הדמיון הלכו והטשטשו ופינו מקומם לקומפוזיציות מקוריות ומובחנות יותר.
ראוי לומר ששתי העבודות הללו וכן העבודה השלישית והאחרונה בערב זה- ‘ואחרי כל זה…’ נכללות בשדה המיינסטרימי של המחול העכשווי הישראלי שמתבסס על תנועה בעיקר ופחות על קונספט. אף אחת מהן אינה מבקשת לבדוק את גבולות המרחב המוכר או לומר משהו חדש עליו. אפשר להתווכח אם זו הדרך הנכונה להציג קבוצת מחול חדשה שמבקשת להשתלב בעשייה המקומית. מבחינה מסוימת זו דרך בטוחה שאינה מאיימת או מעוררת מחלוקת. להיפך, היא מגיעה בצניעות, בטון מינורי ומציגה את היכולות הביצועיות הקורקטיות שלה ואת יכולתה לדבר בשפה הרווחת.
גם ב’ואחרי כל זה…’ שיצרו מיכל מועלם וג’יאנאלברטו דה-פיליפס, ניכרת מיומנות כוריאוגרפית אם כי היא מייצגת תפיסה שונה לגבי המרחב והזמן ודורשת מהרקדניות שליטה חזקה דווקא בתנועה המאופקת והאיטית ומסתבר שכאן, הקבוצה התקשתה יותר לשמור על חזות סיגנונית אחידה ללא המקצבים הדינמיים הקודמים.
בכל שלש העבודות בלטה בנוכחותה ובבינתה הקינסתטית נעה שילה ובסך הכל גם שאר המשתתפות תפקדו היטב וניכרה בהכנתן לבמה עבודתה הדקדקנית של המנהלת האמנותית של הקבוצה- רחלי שפירא.
Arnica- Noa Dar נועה דר- ארניקה
ארניקה- נועה דר. סטודיו נעה דר, תל אביב, 8 למרץ.
אורה ברפמן
צילום: תמר לם
אחרי העוצמה והדחיסות הפיזית של חווית ‘טטריס’ טורפת-חושים-ממקומם, שיצרה נועה דר עם נטי שמיע-עופר, עבודתה האחרונה של דר- ‘ארניקה’ היא אינטימית, מינורית במובנים מסוימים. היא שרויה כבשעת התבוננות נינוחה לאחור, מעין פסק זמן ברוח מסופקת ומהורהרת. אבל לא לגמרי.
לפתע חלל הסטודיו נקי, חשוף ומרווח דיו כדי לחוש בו נוח. עם זאת חווית הצפייה ממפלס ההתרחשות ללא הפרדה של ממש בין משטח המחול למשטח הצפייה, מותירה א-פריורי אי-פורמליות מובנית שמשפיעה על הציפיות מהערב. יש בעצם ההזמנה לשבת בסטודיו מרוח הניסוי מצד המחול המארח מחד ואוירה סלחנית מאידך מכיוונם של המתארחים, ואכן, עבודה מסוג זו שבה צפינו יצאה נשכרת מהמקום.
בערב ארבעה משתתפים; שלש רקדניות כולל דר עצמה והמוסיקאי אורי פרוסט על גיטרה חשמלית. פרוסט והגיטרה נמצאים שם בתפקיד החוט המקשר בין שרשרת פיסות קצרצרות של סולו שנותקו מתוך יצירות קודמות של דר מהעשור האחרון. תפקידו לא מתמצה רק בקישור מוסיקלי אלא גם בריבוד האמירה האמנותית והולכתה למקומות בהם לא ביקרה במקור בזמן אמת. המוסיקה של פרוסט מייצרת הרבה רעש מחריש אוזניים, סוג של מתקפה אלימה על אוזני אוכלוסיה נטולת הגנה. לא סתם אזכיר כאן את “קיר” של אוהד נהרין בו קבל כל צופה בכניסה לאולם זוג אטמי-אוזניים להגנה מפני ‘נקמת הטרקטור’. המחול של נעה דר נע בשדה שהשיח בו שואב מקורות תרבות אחרים. המפגש בין השניים אינו מובן מאליו.
המופע מתחיל בכניסת הרקדניות בלבוש יומיומי: מיכל מועלם, דר ושירה רינות מהחוץ לסטודיו. במהלך המופע, שלשתן רוקדות 17 פיסות סולו ברצף. בין הזמנים הן יושבות בצד, מחכות לתורן. מהר מתחוור משחק מסקרן בין הגוף הרוקד לבין הגוף הפרטי החוץ-בימתי, כשהחלוקה הטריטוריאלית ביניהם חמקמקה ומתעתעת.
כל אחת מהנשים הרוקדות מביאה לבמה טווח גוונים משלה, אלא שדר רוקדת את השפה שלה בבהירות-יתר מטבע הדברים. מועלם ורינות מקרינות מעצמן על השפה האידיוסינקרטית של דר ויוצרות סינתתיזה מעניינת, במיוחד מיכל מועלם שמושכת את המחול למקומות אפלים, בועתיים יותר, עמוק לתוך עצמה. שלשתן רקדניות עם וותק ואישיות בימתית נוכחת ומרתק היה לעקוב אחריהן. דר הפתיעה. אחרי שנים של העדרות מהבמה, היא שבה בכוחות מחודשים, אנרגטית עוד יותר משהייתה זכורה לי, משוחררת יותר, פרועה ונועזת יותר מבחינת הבעת הגוף, אולי משום שוויתרה על מידה של כיווץ אברים פנימיים תוצר של יתר התכוונות, שליווה אותה לא אחת על הבמה.
מבחינת הלקסיקון, דר היא תוצר של העשורים הקודמים ולא אחת אפשר היה לזהות את הדימויים המובנים בסבטכסט בו היא משתמשת על ידי תנועות איור מילוליות. שימוש יתר בהעוויות פנים כדי לדייק במסירת מצבי רוח משתנים, או מחוות ידיים וגוף שבאים להחליף מילים, נתפסים בדרך כלל כחולשה של כוריאוגרף שאינו מוצא דרכים להתבטא באמצעות המדיום בו הוא פועל כדי להעביר את כוונותיו. היו תקופות בעבר שבהם שימוש במימיקה ופנטומימה היו חלק משפת המחול אבל הם חלפו מזמן. נועה הייתה בין הבודדים שלא ממש ויתרו עליהם. דווקא צפייה מרוכזת בשפה הנועה דרית על כוחה ועל חולשותיה עוררה במפתיע מחשבות על ביטויים מעבודות של מץ אק. משהו בדקדקנות ההכנה ברמת הדימויים המפורטים, בהקפדה דקדקנית בעבודת כפות ידיים. ואין כל כוונה או צורך לערוך השוואות.
אולי זו הקירבה האינטימית לגוף המחולל, המתחולל בגובה העין, אולי החלל הלא רשמי, ספסלי העץ, עץ הפיקוס רחב העלים המואר מאחורי קיר הזכוכית של הסטודיו. אולי דר השתפרה, אולי רמת הסלחנות והסקרנות מהספסל הייתה גבוהה מהרגיל.
בערב מרתק זה, דר כמבצעת הייתה מעולה, משוחררת, מצחיקה וכמעט מפלרטטת. היה תענוג לצפות בה ובשתי הרקדניות הנוספות.