Dance photographer Kfir Bolotin- כפיר בולוטין- צלם מחול
פרופיל אישי:
נולדתי ב- 1978 בתל אביב, גדלתי בהרצליה.
איזה ילד היית,
הייתי ילד מופנם וביישן, אהבתי את הבית ואת הזמן הפרטי שלי. אהבתי לבלות הרבה מהזמן לבד בשדות ובגינות, בין שיחים ועל עצים, להתבונן מקרוב ביצורים הקטנים החיים את חייהם בפינות נסתרות הרחק מעיני בני האדם. רגע מכונן בהכרותי עם עצמי קרה כשאזרתי אומץ, בגיל שבע בערך, לבקש מההורים להפסיק לשלוח אותי לקייטנת קיץ, ולאפשר לי להשאר לבד בבית ולהנות סוף סוף מחודשי החופש הגדול… אלה היו ימים נפלאים של תגליות והרהורים, של הרבה מגע ומישוש של עצים, צמחים ואבנים, ושל נוכחות שלווה.
בביה”ס הייתי פרפקציוניסט, ובשנים הראשונות סירבתי ללכת ליום לימודים אם במקרה לא הכנתי את שיעורי הבית לאחד השיעורים שבאותו היום. בתקופת התיכון חוויתי מפנה גדול בחיים, התקבלתי למגמת מוסיקה בתיכון יוקרתי לאומנויות וגיליתי שם חברים נפלאים שנשארו איתי הכי קרובים שאפשר מאז. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאומנות ויצירה לבשו מעטפת מקצועית ומסודרת, ואני דוגל במקצועיות ללא פשרות מאז.
איך הגעת משם לצילום
אחרי הצבא המשכתי כמוסיקאי ללימודים בבי”ס רימון, אבל התשוקה לחופש, הסקרנות לעולם הגדול והתחושה שמשהו לא בדיוק מסתדר ניתקו אותי משם אחרי שנה. נסעתי לטייל בניו זילנד, ומאחר ולא רציתי להסחב עם גיטרה לקחתי מצלמת רפלקס. בטיול התאהבתי בניו זילנדית שבדיוק עברה לגור באדינבורו, סקוטלנד. החלטתי להצטרף אליה, ובדרך עצרתי בתאילנד להדפיס את התמונות מניו זילנד לפוסטרים מרשימים. הרעיון היה למכור אותם ברחובות אדינבורו, מאחר ולא היה לי אישור עבודה בבריטניה. זו היתה העבודה הראשונה שלי בתור צלם. הקשר הבלתי אמצעי עם הקונים לימד אותי המון על התקשורת עם אנשים באמצעות תמונות, וסיפק לי תובנות רבות בנושא מכירות ושיווק.
לא הרבה אחרי כן התחלתי להנפיק פוסטרים חדשים של התמונות שצילמתי באדינבורו, כולל כרטיסי ברכה, תמונות ממוסגרות ועוד, אותם שיווקתי בדוכן מורשה באחד הקייצים.
בהמשך כבר פירסמתי תמונות במגזינים, כתבתי כתבות על טכניקות צילום והפכתי ממוקד יותר בתהליך יצירת הצילומים. לאחר כמה שנים נרשמתי ללימודים והיום יש לי תואר ראשון בצילום (בהצטיינות) מאוניברסיטת נאפייר אשר באדינבורו.
מה מחזיק אותך במקצוע
בעיקר התחושה שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר. יש לי מספר יכולות אבל האהבה לצילום מוציאה ממני כל כך הרבה אמביציה ודרייב, שבלעדיהם לא הייתי מנצל אפילו חצי מפוטנציאל העשייה שלי.
מה האתגרים המרכזיים בעבודה
כרגיל בחיים, ככל שמתבגרים ומתמקצעים האתגרים סובבים יותר סביב אלמנטים כלכליים כאלו או אחרים, וכיום יוצרים סומכים עלי לצלם את התמונות הנכונות אשר ישווקו את יצירתם בצורה הטובה ביותר. כל מופע, אמן, יוצר ויצירה הם האתגר המרכזי לאותו רגע, אני מחוייב להצלחת היצירה לא פחות מהיוצר עצמו וכל כולי מוקדש לטובת היצירה. זה אתגר עצום לסכם יצירה לצילום אחד דומם, ולא משנה מה עשיתי בעבר, עם כל יצירה אני מתחיל מאפס. אני מניח שהאתגר האמיתי הוא לראות כל יצירה בעיניים חדשות שכאילו מעולם לא ראו הופעה בעבר. לא ליפול לתבניות, לא להניח הנחות, וכל רגע להתחיל שוב מהתחלה.
מה שאיפותך העתידיות בתחום הקריירה, לו הכל נעשה כרצונך
האהבה הראשונה שלי היא צילום מסע, והייתי שמח להמשיך לצלם בעולם, ולעבוד על פרוייקטים דוקומנטריים של חקירת תרבויות ותופעות חברתיות. זה צילום שמכריח מעורבות טוטאלית שלי בהוויה ובמתרחש סביבי, ובאופן בלתי נמנע אני עובר עם זה תהליך עמוק ומקיף ברמה האישית, מה שלרוב מקדם אותי כבן אדם ובדרך כלל משתקף גם בתמונות.
במקביל, הייתי רוצה לייצר עוד פרוייקטים אישיים מועמדים ומבויימים, בסטודיו ומחוצה לו, ולנצל את הוירטואוזיות הטכנית האפשרית על ידי שימוש בתאורת סטודיו.
ובמקביל עדיין, הייתי מאד שמח אם צילום המחול בישראל יתפתח ויקבל הכרה בחשיבותו ותרומתו. צילום המחול ניצב עדיין בתחתית סדר העדיפויות התקציבי של אמנים. אני, בכל מקרה, אמשיך לצלם.
צילום מחול/תנועה מעניק לך משהו שונה מתחומים אחרים
אני מודה שהגעתי לצילום מחול במקרה, ותוהה במחשבה לאחור, עד כמה מקרי זה באמת היה.
מדי שנה מתרכזים באדינבורו אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה. מאחר וגרתי שם, ראיתי בתיעוד ההופעות אפשרות קורצת לעשות כיף וכסף. לא התמקדתי במחול אלא צילמתי גם תיאטרון ומוסיקה. ההפקות שעולות באדינבורו נראות פשוט מעולה, עד שכמעט לא נותר לעשות כלום מלבד להחליט על פריים וללחוץ… זה כמובן אף פעם לא באמת כזה פשוט.
עוד בתיכון הייתי רואה הרבה הופעות מחול, וזו אומנות מופלאה בעיני ומלאכת התרגום של השפה התנועתית לשפה הצילומית היא אתגר מאד מתגמל. כמו בכל עבודת תרגום גם כאן נדרשת בקיאות בשתי השפות, והייתי מאד שמח להתפאר שזה המצב אצלי, אבל במקום זה אתוודה שאני עובד קשה כדי ללמוד…
מה אתה מבקש להעביר באמצעות הצילום
ההתבוננות בתמונה הודפת את הצופים לשיטוט בלתי נשלט בעולם הפנימי והאסוציאטיבי שלהם, ולכן הצילום משמש כמקפצה מנטלית למקום פרטי. דווקא בצילום מחול ואומנות בכלל ישנה הזדמנות נפלאה לעקוף את השכל ולכוון ישר לתת המודע. מאחר ויצירות המחול הן מטבען הרבה יותר אסוציאטיביות מאשר תיאטרון, הצילום שלהן מנסה להתחקות פחות אחרי התרחשות מוגדרת ויותר אחרי המסע המנטלי שאותו מוזמן הצופה לעבור. זהו תיעוד של “האתרים המרכזיים” בעולם היצירה, נקודות ציון רגשיות, אם תרצו.
[AD]
Dance photography: Gadi Dagon צילום מחול: גדי דגון
תערוכת צילומים אמנותיים של גדי דגון – גלריה ברוורמן פתיחה ב-19 ליוני, נעילה ב-31 ליולי.
אוצרת: נעמי אביב
גלריה ברוורמן מציגה תערוכת יחיד של
צילום: גדי דגון
טכסט : נעמי אביב
“בעוד אצבעותיו של
“מתוך אמפטיה עמוקה עם אמני המחול ויוצריו שמבקשים בכל מופע להסיג את גבולות המחול ומגבלות הגוף,
“שפתו מגיבה בהתלהבות דתית לרוחות המחול הלופתות את הגוף ומצמיחות לו כנפיים”.
“תצלומיו מנכיחים את הריקוד שלו, את דגון שרוקד בעקבות הנוכחויות החמקמקות, רוקד את עקבות הגוף המופיע על במות וחולף כהרף, את התנועות הרודפות ונרדפות, ההודפות כל ניסיון לתפסם, בלתי ניתנות לתרגום, להעתקה.”
“דגון מבצע באמצעות המצלמה דקונסטרוקציה מופלאה של המחול. הגוף הרוקד מעלים את עצמו תוך כדי הריקוד ומערים בכך על התשוקה לייצגו. הגוף המציג ומייצג את עצמו בריקוד נמצא תמיד על סף פיזור עצמי. כלומר, הריקוד הוא סוג של חזרה תמידית לקראת המוות. הגוף נשאר בסביבה אבל הריקוד נעלם. מזל שיש צילום.”
תערוכה נוספת של דגון מוצגת בימים אלה במסגרת פסטיבל RED (פסטיבל המחול של רג’יו אמיליה), המפנה השנה זרקור אל יצירתו של נהרין, ומחול ישראלי, במסגרת חגיגות 60 לישראל.