רמאללה- פסטיבל מחול עכשווי, אפריל 2010
רמאללה- פסטיבל מחול עכשווי, אפריל 2010.
פסטיבל המחול הפלסטינאי זכה לחשיפה רבה באתר בשנה שעברה, במדור ‘שכנים’. האירועים התקיימו ברמאללה ובמספר ערים נוספות בגדה וכן בכמה ערים כמו חיפה ונצרת שזכו להכלל במפה הוירטואלית המורחבת של פלסטין. במסגרת נסיונות ההדברות עם הנהלת הפסטיבל אף ביקרתי ברמאללה.
עכשיו מפרסם הפסטיבל קול קורא למתנדבים בעם. הבקשה מתפרסמת כאן כלשונה ואין היא מהווה המלצה לנקוט פעולה. במידה ומי מהקוראים יממש את ההזדמנות להתנדב, אשמח מאד לשמוע רשמים.
אורה ברפמן
Sareyyet Ramallah
First Ramallah Group
Ramallah Contemporary Dance Festival
19 April - 8 May 2010
Volunteers Application Form
Sareyyet Ramallah - First Ramallah Group is organizing the Ramallah Contemporary Dance Festival, which will take place during the period between
The Festival will require volunteers to help the festival committee in different fields. For those interested please be kind to fill out the application form and send it to:
art@sareyyet.ps Or Fax number: 2980583.
Please send the application form before
|
|
Full Name |
|
|
Age |
|
|
Occupation |
|
|
Education |
|
|
Address |
|
|
Work Telephone |
|
|
Home Telephone |
|
|
|
|
|
|
1. Do you have any previous experience with Dance Festivals?
□ Yes □ No
2. If you previously answered yes, please state three festivals you have participated in:
1. …………………………………………………………………
2. …………………………………………………………………
3. …………………………………………………………………
3. Please state three fields you wish to work in accordance to your preference:
□ Tickets sale □ Publicity □ Marketing
□ Media □ Seminars □ Honoring
□ Reception □ Groups Affairs □ Order
□ Workshops □ Services □ Stage Management
□ Documentation
4. Please choose the most suitable time to volunteer:
□ Morning □ Afternoon □ Night
□ The whole day
5. Please state below if there are certain days from the 19th of April till the 8th of May you will not be able to volunteer:
|
Till (hour) |
From (hour) |
Date |
Day |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
Notes:
- The Festival Committee will provide all the volunteers with a free entrance cards to all the festival events.
- The Festival Committee offers a 50% discount for the tickets of one of the volunteers escorts.
- The Festival Committee decides upon the number of volunteers required for the festival.
- The volunteers are to submit to all the policies and decisions made by the Festival Committee.
Last date for the submission of the application form is
Best Regards,
Sareyyet Ramallah
First Ramallah Group
Ramallah Contemporary Dance Festival
Omer Rajeh (Beirut) and Karima Mansour (Cairo): ‘On The Edge Festival in Holland.
Omer Rajeh (
אורה ברפמן
מדור ‘שכנים’ באתר ‘ריקודיבור’ שם לו למטרה להתעדכן עד כמה שניתן בנעשה במדינות שכנות בתחום המחול. לצערנו הקשרים האישיים מעטים ורובם נוצרו במפגשים ספורדיים בפסטיבלים בינלאומיים. אחרים נוצרו בעקבות רשתות חברתיות ומנועי חיפוש.
בימים אלה התקבלו באופן בלתי תלוי שני עידכונים משמחים; הראשון מהרקדנית/כוריאוגרפית קארימה מנצור (Karima Mansour ) מיסדת להקת המחול המודרנית הראשונה בקהיר. מנסור היא בוגרת המכון לקולנוע בקהיר ב-1991, וב-1997 סיימה תואר ראשון ושני בלונדון, בבית הספר למחול עכשווי. עם שובה למצריים, הקימה את להקתה- ‘מא’את’ ואתה הופיעה לראשונה ב-2000.
העידכון השני הגיע מביירות, מלהקתו עומר ראג’ה, רקדן, כוריאוגרף ואיש רב פעלים ששינה את מפת המחול העכשווי בלבנון.
רק אחר כך, עם הדיווח מפסטיבל מחול ותאטרון ‘רוקדים על הקצה’, הסתבר כי שני יוצרים אלה לוקחים חלק בפסטיבל החדש יחסית: Dancing on the Edge המתקיים זו שנה שנייה בהולנד במספר ערים מרכזיות, מסוף נובמבר ועד אמצע דצמבר. השנה מארח הפסטיבל יוצרי מחול ותאטרון מתשע מדינות מהמזרח התיכון וצפון אפריקה: מצריים, אירן, עירק, לבנון, ישראל, פלסטין, מרוקו, סוריה ולבנון שיעלו כ-60 מופעים שונים. הפסטיבל בחר עבודות המטפלות בנושאים המניעים את היוצרים. חלק ניכר מהמבצעים והיוצרים הם נשים.
לבד מהמופעים נערכים במקום מפגשים א-פורמליים, שיחות, פורום לויכוחים ויוקרנו סרטים נלווים.
Ma’at company- Karima Mansour- Nomadness
קרימה משתתפת בפסטיבל עם להקת ‘מא’את’ ( Ma’at for Contemporary Dance ), להקה עליה דווח באתר במספר הזדמנויות במדור ‘שכנים’. היא אף מוזכרת בסיקור שנתקבל על פסטיבל המחול הערבי בוושינגטון באביב האחרון. קארימה הוזמנה לאחרונה לפסטיבל בלובליאנה, סלובניה וכן מתוכננות הופעות ללהקה בדיסלדורף ובבון בחודש הקרוב, עם עבודתה ‘נדוודות’ (Nomadness ), שם המורכב מנוודות ושיגעון.
“שמה היה לולה והיה לה הרגל משונה- שתילת עצים במדבר” מסבירה מנצור את אחד המוטיבים המובילים. בעבודת סולו זו מבקשת היוצרת/רקדנית המצרייה הזו להעלות מעשה פסיפס רב-פנים המתיחס לתפיסת המציאות והפיקטיבי, המשקפים יחסי גומלין בין האמנות לחיים. ביצירתה Nomadness , קארימה משתמשת באלגוריה מטפורית פרדוקסאלית; נטיעת עץ במדבר, ובכך היא מציגה נושאי זהות וקונפליקט. באופן סמלי, היא בוחנת את מקומה כרקדנים ויוצרת, בשונה מסידרת עבודות קודמות שבהם עסקה לאחרונה, בנושאי מגדר. בעבודה זו היא מהלכת על החוט המפריד בין במה/מופע למציאות. באמצעות דימויים ויזואלים פיוטיים בוידאו, לצד מבעים פשוטים של הגוף, מובל הקהל למסע חוצה אמנות וחיים בו גבולות המרחבים אינם מוגדרים.
האם הבמה הוא ביתה של האשליה, או האם היא מקרבת אותנו לזהות האנושית האמיתית, היא שואלת. הביקורת מצאה כי עבודתה יוצרת דימויים חזקים, עמוסים, שמדברים על ערכים אנושיים ועל נורמות חברתיות. שמו של המחול משתעשע במגוון אסוציאציות הנובעות ממושגי הנוודות והשגעון המרכיבים אותו. היא רואה במחול כלי המשקף ערכים חברתיים ותרבותיים. ‘נומדנס’ הוא גם מקום נדיר בו יש חופש ממוסרות קודים של התנהגות ודעות קדומות, מקום בו ניתן לשקף את המצב האנושי כאן ועכשיו. .
בעבר, גילתה מנצור עניין באפשרות לבוא לישראל אם תוזמן. במקביל, מרכז למחול בנצרת גילה עניין להזמין אותה. למיטב ידיעתי, עד היום לא חלה התקדמות במגעים.
Maqamat company- “Assassinat de Omar Rajeh”
(Premier) Al-Madina,
עומר ראג’ה הוא אחת הדמויות הדומיננטיות בסצינת המחול בלבנון וגם עליו דיווחנו בעבר (ראה מדור ‘שכנים’). הוא יוצר עכשווי מוכשר ומנהל את להקת ‘מקמאת’ בבירות, שזוכה להצלחה גם מחוץ לעולם הערבי, או נכון יותר לומר, בעיקר מחוץ לו. להקת המחול העכשוית מקמאת נוסדה לפני שבע שנים על ידי ראג’ה, במטרה לקיים להקה עכשווית שחסרה בנוף התרבותי של לבנון*, ולעודד אמנים מדיסיפלינות שונות, לקיים אינטראקציה ולהתנסות בשיתוף פעולה, כדי ליצור חומרים מאתגרים, שאינם מסתפקים בפופוליזם.
הוא מיסדו של פסטיבל שנתי בינלאומי למחול בן זמננו בבירות שמשמש מודל לפסטיבל המחול הבינלאומי ברמאללה, שאתו הוא מקיים קשרים הדוקים. עבודתו האחרונה, “התנקשות בחייו של עומר ראג’ה” ((Assassintion of Omar Rajeh” היא קו-פרודוקציה שנוצרה במרכז המחול באנסי, צרפת ושותפים לה המרכז באברי, פסטיבל ‘רוקדים על הקצה’ באמסטרדם, הולנד (Dancing on the Edge Festival) ותאטרון בדיסלדורף. בחודשיים הקרובים הוא יעלה את עבודתו בדיסלדורף, פרנקפורט, אברי, צרפת, באמסטרדם, חרונינגן, רוטרדם ואוטרכט. מיד אחר כך יופיע ב ‘פסטיבל ווקינג’ ( Woking Dance Festival) באנגליה.
עומר ראג’ה למד תאטרון ומחול באוניברסיטאות ביירות ואנגליה ובמשך מספר שנים בהם עבד עם רקדנים ויוצרים בלבנון וכן מחוץ לה. לאחרונה, הוא הקים בית ספר למחול בבירות במטרה להוציא רקדנים שיוכלו לעמוד באתגרים מקצועיים.
העבודה שמעלה להקת ‘מקמאת’ סובבת סביב נושא ‘סרוב וחיסול’ ונוצרה בעקבות כמה מקרים של רצח עיתונאים בלבנון, כנקודת מוצא ליצירה. העבודה מתמקדת בחשיבותה של המילה והסכנות הכרוכות בהבעת דעה חתרנית. במקביל, הנושא מטופל מזווית אישית ביותר. עומר, ככוריאוגרף ורקדן פעיל החי בבירות, תוהה על השימוש במחול ועל ערכו נוכח תקריות דראסטיות מעין אלה. “האם אני יכול לעשות דבר מה בעניין?” הוא שואל. “מה אנחנו עושים עם הגוף שלנו? לאן אנחנו הולכים אתו? האם אני חייב לעשות מעשה, לנוכח המציאות? מעשי התנקשות המסמנים עיתונאים שנלחמים למען חופש הביטוי, זכויות אזרח ולמען חברה אזרחית דמוקרטית, הוא אקט של חיסול המסמן מילים, קולות, וגופים המבטאים “סרוב” כמטרה. זהו מעשה טרור נגד מחשבה חופשית ונגד שביב תקווה לשינוי. זהו מעשה נגד ה’אני’, גופי, נוכחותי”.
את העבודה מלווה מוסיקה מקורית שכתב ומבצע המוסיקאי ההולנדי-מרוקאי נאג’יב צ’ראדי.
——————-
*עוד על מחול בלבנון, במספר כתבות במדור ‘שכנים’ באתר.
Palestinian Dance Festival- Sareyyet, Ramallah- פסטיבל מחול רמאללה, פלסטין
פסטיבל רמאללה למחול
’הצעקה’, להקת ( Nacera Belaza) נאסרה בלזה צרפת/אלג’יר. תאטרון אל-מיידאן חיפה, 2 באפריל.
אורה ברפמן
באיחור של כמעט 40 דקות כבו האורות באולם אל-מיידאן והמופע החל. איש אינו מרים גבה. האיחור קבוע, צפוי, סטנדרטי לגמרי. לא מעט מהצופים מגיעים לאיטם- “החיפזון מהשטן”. אדרבא. יש המגיעים מעט אחרי הרמת המסך ותמהים מדוע החל המופע בלעדיהם.
באכסדרה מתקהל קהל הבית; שחקני להקת התאטרון, חברים, מכרים. הפעם הגיעו צופים רבים יותר ובאולם נכחו מעל לארבעים צופים. אוכלוסית היעד דווחה בכל דרך, אבל מחול עכשווי לא מוציא אותה מביתה.
על הבמה, בכמעט חשיכה, מסתמנות שתי צלליות. ‘הצעקה’ של הלהקה הצרפתית/אלג’יראית בחיפה היא עבודה אינטימית. כאן שתי רקדניות רוקדות את יצירתה של נסרה בלאזה שגם משתתפת.
יחלפו כ-35 דקות לפני שהשתיים תעשינה צעדים של ממש. עד עתה חגו השתיים כה לאט סביב ציר עצמן שהתנועה כמעט ולא נתפסה בזמן אמת ומשם התקבעו הרגליים ורק הגוף החל לנוע ימינה ושמאלה, לאט, במקטע דל מעלות של המעגל וברקע קול עמום, נמוך, חוזר על שתי שורות מושרות בערבית-סוג של מנטרה. וככל שהקול מתבהר ומתחזק כך מתרחבת התנועה. פה ושם הרצף נסדק, האוניסונו מתפצל לשנייה וחוזר לעצמו, יד אחת שוברת קו עגול במרפק והאמה מצביעה מעלה לשניונת, עד שחוזרת למסלול. עיני הרקדניות עצומות רב הזמן, על פניהן הבעת ריכוז עצומה. שמה של העבודה- הצעקה- מצביע לכיוונו של אדוארד מונק, אלא שנאסרה לא פוערת פה, הצעקה שלה רוחשת במעמקי הנפש ומחכה, מקווה לא לפרוץ, לא להעיר את הסובביים, לא להעיד על המתרחש פנימה, לא להתאיין מעצם חשיפתה.
יש דבר מה מרתק תמיד במחול שמהפנט את המבצע והצופה ושואב אותו אל מצב מדיטטיבי. מצד אחד העבודה נמצאת בדיאלוג ברור עם המחול הסופי והיא קיצונית באדיקות הפסכו- פיזיולוגית שלה כמותו ורוחנית במידה דומה לו. מאידך, הסריאליות הסטיב רייכית של שפת התנועה והשירה המלווה והרקע ובו רעשי רקע אורבני, על מצע של מוסיקה מערבית פופולרית מממקד את הקבוצה במרכז העשייה העכשווית במחול. במקום בו המחול העכשווי יכול להתקיים גם ללא ריקוד כלל, בהגדרותיו המסורתיות.
לכך גם מרמז סרט וידאו בשחור/לבן - ובו לוקחת חלק כל הלהקה המבצעת את אותם המשפטים- מוקרן במצבי מיקוד שונים מהמדויק, חושף הפרטים ועד למעורפל והמרומז בו הגוף הרוקד הוא עקבות כמעט מופשטים שהתנועה מותירה מאחור. שינויי מהירות הרצת הדימויים מעניקים אף הם טיפול של חישוף והסתר משלהם.
יש משהו מהפנט, מרתק ביותר, במעבר בין המסע פנימה שמעלה אל פני השטח פרקטיקות של שמאניזם, שאריות של ריקודי פולחניים אקסטטיים שמטרתם לעזור להגיע למצבי שינוי תודעה, למצב בו הקיום המורכב הכבול למציאות, מפנה מקום לחווית התחברות ליקום מקביל בעל חוקי זמן משלו, לחוויות דתיות, מיסטיות, שלב טרנסנדנטי דרכו ניתן לגעת בספירות עליונות ושאר כינויים לאותו מצב היפנוטי-אמוני. מצב המתיר ומספק לגיטימיות לנגיעה בטירוף ומציע שיחרור ופירוק אנרגטי דמוי אורגזמי. הצעקה.
Ramallah Contemporary Dance Festival 09: Botega (Italy), Choi Kyung Shil
Ramallah Contemporary Dance Festival: Botega (
פסטיבל מחול עכשווי רמאללה:
להקת ‘בוטגה’ ( איטליה), מרכז תרבות ע’ש מחמוד דרוויש בנצרת. 23/4
להקת תאטרון מחול ‘ספרינג’ של צ’וי קיונג שיל, דרום קוריאה Spring Dance Theater) Choi Kyung Shil) בתאטרון אל מיידאן, חיפה. 24/4
אורה ברפמן
פסטיבל המחול הבינלאומי של רמאללה נפתח לפני שלושה ימים והוא יימשך עד ה-10 למאי. בימים אלה התקיימו המופעים הראשונים בנצרת וחיפה. זו פעם ראשונה שפסטיבל רמאללה משתף פעולה עם מרכזי תרבות בישראל כשקהל היעד הוא האוכלוסיה הערבית והמטרה- יצירת חיבור (linkage ) והידוק המכנה התרבותי המשותף. יש לזכור כי הפסטיבל ברמאללה, הוא חלק מרשת פסטיבלי מחול החוסים תחת כנפיו של אירגון מסאהאט (Masahat Contemporary Dance Network ) מלבנון שמארגן פסטיבלים בינלאומיים דומים בלבנון- בנוסף לפלטפורמת מחול כלל-שמי שנערכת בבירות-, בדמשק, בעמאן, ברמאללה ונגזרותיה, כלומר ערים בגדה המערבית וכן חיפה ונצרת, החוסות תחת הכותרת ” פלסטין”, לגאוותם והתרגשותם של הפרטנרים המקומיים בנצרת וחיפה.
מרכז התרבות בנצרת מרשים ונאה מאד ומתקיימות בו פעילויות תרבות מגוונות. בימים אלה מתקיימת במקום תערוכת אדריכלות איכותית ביותר של בוגרי הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון והיא מעוצבת במקצועיות עילאית, טוב טעם וכישרון רב.
תפיסת הזמן של באי המופע, עם זאת, מזכירה את ימי הסרט בקיבוצים של שנות הארבעים והחמישים כשכל חבר בא לאטו, גורר אחריו כסא מתקפל מחדרו. כאן לא היה צורך להביא כסאות מהבית. האולם מסביר פנים וכסאותיו נוחים ונאים, אבל הקהל החל להתייצב בכניסה אחרי השעה היעודה והמופע החל באיחור, אלא שאיש לא חשב שזה חריג. מרבית הצופים באו מקרב התלמידות למחול בסטודיו הגדול ( 400 תלמידים) בניהולה של ווידאד עטאללה. אחרים, הם בני משפחות ומקורבי המרכז.
גם כך, המופע לא התקשה למשוך אליו קהל מקומי ותופעה דומה הייתה גם בחיפה ואפילו חריפה יותר. בניית קהל למחול שאינו פולקלור, אינה מתרחשת ביום ואינה מתרחשת באופן עצמוני, ללא השקעה מתמשכת. מישהו צריך להרים את הכפפה.
על הבמה עלתה להקת ‘בוטגה’ מאיטליה (Botega ) ובה שבעה רקדנים. זו להקה צעירה שמיועדת בעיקרו של דבר לקהל צעיר והיא שייכת לזרם פופולרי שמחבר רקדני היפ-הופ לסוגותיו עם אופני ביטוי אופיניים לתאטרון-מחול ולמחול עכשווי ומנסה לבשל תמהיל שיעדן וירכך את ההתמקדות בטכניקות כמו היפ-הופ ריצפה ( floor) ויתישב בשופי לצד חומרים תוכניים ודרכי ביטוי מורכבות יותר. שלושת הגברים הצעירים הם רקדני היפ-הופ מוכשרים, מסוקסים כדבעי ונראים די מקצועיים. לשלש הבנות רקע מחולי מגוון יותר. הרקדן הרביעי מבוגר מעט יותר, מבנה גופו מעט מסורבל אבל הוא שחקן ואישיות בימתית בעלת נוכחות ניכרת. למרות מסת הכישון על הבמה, הכוריאוגרפיה לא שמרה על רמה אחידה ומרבית הזמן לא הובילה את הקבוצה רחוק. בוטגה בנצרת, מציגה עבודה סדנאית.
* * *
תאטרון אל –מיידאן בחיפה ארח את הלהקה הקוריאנית של צוי קיונג שיל ‘ספרינג גאנס ת’יאטר’ . קיונג הקימה את להקתה לפני שמונה שנים ובעבודה הזו- ‘חולי אהבה’ – חמישה רקדנים כולל היא עצמה ואכן בקטע היחיד בו לקחה חלק, נוכחותה האפילה על הרביעיה הצעירה שביצעה את היצירה.
הכוריאוגרפיה עצמה דרשה מהצופה מאמץ לא מבוטל, דהיינו, להניח בצד שיפוטיות בלתי נמנעת ולנסות לפענח את הצפנים התרבותיים שבסיס תפיסת הגוף, ההתנהלות בחלל המחלל את המרחב הפרטי, במקומות שבעולם המערבי הוא מעשה יומיום.
הרקדנים בקטע פותח וארוך צועדים לאט, עוצרים ובנשימה המקדימה את הצעד הראשון במשפט הבא, הם מרכינים ראש קלות. חומרי התנועה משדרים תערובת הזויה במידה בין פיוט ענוג מחד ונועזות חריגה מאידך כדוגמת הסצינה בה הם מתעמתים איש עם קומקום פח גדול מידות משלו שמשמש אותם באופנים שונים, וגם כסיר לילה ברגע מסוים. כולל קולות השתנה. עם זאת יש משהו איזוטרי , משובש-תקשורת לאורך מרבית העבודה. הקטעים הנאים ביותר מבחינה חזותית כוללים התגוללת על מרבץ עלי אקליפטוס, גריפתם ופיזורם אל-על. פתיתי נייר, עלים יבשים, מים או חול בחלל הבמה יוצרים חויה ויזואלית מיידית על כל במה מוארת ולטריק הזה יש זקן ארוך ארוך. היום כדאי לחשוב היטב לפני ששולפים אותו מהשרוול ללא בניית קונטקסט מוצק.
עם זאת, לאט איזה מרכיב עלום החל להתגנב בהיסוס ובסופו של ערב, משהו בכל אופן עבד. הייתה זו הצניעות והדריכות, או שמא ההליכה בתום לב בשדה זר היא זו שהניבה אמפתיה. תמהני.
Palestinian Dance Festival- Sareyyet, Ramallah, April 09
Sareyyet Ramallah, International Festival of Contemporary Dance festival 09
סרייאט, רמאללה: פסטיבל בינלאומי למחול עכשווי. 21/4-10/5
אורה ברפמן
השנה מחולל פסטיבל המחול הפלסטיני קפיצה אדירה, הן בהיקף והן בהתמקצעות. לראשונה, חטיבות מ-41 המופעים יעלו על במות לא רק ברמאללה וירושלים המזרחית, אלא גם בבית לחם, שכם, נצרת וחיפה. לצידם נלווית פעילות נוספת הכוללת תערוכת צילומי מחול, הקרנות סרטי מחול, שמונה סדנאות מחול בהדרכת כוריאוגרפים אורחים, סדנה למתעתדים להיות צלמי מחול וסדנה נוספת לכתיבת ביקורת מחול.
בפסטיבל לוקחות חלק 18 להקות, רובן מאירופה ובהן להקות מאיטליה, צרפת, גרמניה, הולנד, דנמרק, יוון, איטליה, אירלנד ועוד וכן להקה מדרום קוריאה ולהקה אחת מארה’ב.
הפסטיבל, שנוצר לפני שלש שנים תחת מטריית האירגון “מסהאט”, בעקבות הפרויקט החלוצי שלו: ‘פלטפורמת המחול’ בביירות, לבנון, שמתקיימת בסוף אפריל, מצא העונה כי תחת אותה מטרייה חוסים לצדו פסטיבלים-אחים נוספים מדמשק ועמאן. כלומר, במקביל, נערכים באפריל פלטפורמת מחול ערבי וארבעה פסטבלים בהיקף תוכני נרחב, במרחב המזרח הקרוב אותו אנו חולקים עם שכנינו, וכל זאת תוך תהודה אפסית באמצעי התקשורת שלנו.
* * *
אין להתעלם כי הבחירה ליזום שיתוף פעולה פלסטיני עם תאטרון אל מיידאן בחיפה ומרכז תרבות מחמוד דרוויש בנצרת , הוא אקט חריג למדי בפני עצמו, וההחלטה לקיים מופעים בנצרת ובחיפה נובעת מכמה מטרות. הראשונה בהם: לקרב את האוכלוסיה הערבית-ישראלית לפעילות תרבותית משותפת שיש לה מטרות פוליטיות משיקות ארוכות טווח המדגישות את המשותף באמצעות הידוק ההשתייכות למרחב השמי. הידוק שמטבע הדברים, מציב אלטרנטיבה להגדרה העצמית –לאומית של חלק מערביי ישראל, שמתקשים לראות עצמם קודם לכל כאזרחי המדינה. והסיבות לכך ברורות ולא זה המקום ללבנן.
כמו כן יש לרשות אינטרס לפנות לאוכלוסיה הערבית הגדולה בערים הללו ולהציג בפניה, פן אחר של הקיום הפלסטיני, לא הלוחמני והאלים שאולי יוצר ניכור גם בקרב חלק מערביי ישראל, אלא הנאור, בעל הקשרים הבינלאומיים, זה שמקיים בצד הכיבוש חיי רוח ובטוי אמנותי הנתמך על ידי אורחים ממדינות הים.
חוסר הפירסום היזום באמצעי התקשורת הישראלית נובע בין השאר מהרצון לבדוק, ולהתנסות באופן מוגבל שאינו מושך תשומת לב, בפרויקט שיתופי, יייחודי זה. אולי גם מתוך חשש שחשיפת הרטוריקה הפוליטית שבסיס הטכסטים שמתפרסמים לצרכי פנים, עשויה למשוך אש, מה גם שהפסטיבל נערך תחת כותרת ” ירושלים ( אל-קודס, בערבית) בירת התרבות הערבית 2009″, כותרת שכבר מצאה לה לא מעט מוחים ומתנגדים.
וכך כותבים מארגני הפסטיבל: ” ירושלים, בירת התרבות הערבית 2009″ היא הבירה הפוליטית שלנו ועיר הפותחת את דלתותיה לפלורליזם, לדיאלוג ולחילופי תרבות.”
* * *
השורות הפותחות את ההזמנות לאירועי הפסטיבל- שהתקבלו ערב הפתיחה- נוטפות פתוי חושי, שלא לומר חושני: “בוהקים בגופות ברונזה מוכי שמש, רוקדים לבעל או לדיוניסס, הקדמונים ביטאו את שמחת החיים המתחדשים על האדמה במקום הגיאו-רוחני, בעת הזו, מדי שנה.
ועתה, עם מה שנותר מפרץ החיים, אנחנו, השורדים, אם כי לא התאוששנו לגמרי, מבטאים במחול את מה שהכיבוש לא הצליח לקחת- את נוצת הפניקס היחידה, בעוד הוא מכה בכנפיו במעופו המחודש. הצטרפו אלינו ידידינו מכל העולם ואנו מעריכים את הענותם, בזמן בו התעמולה הציונית מכוונת להסתיר את התרבות והפנים הנאורות, כדי להצדיק את הפשעים נגדנו, להציג את ההגנה העצמית בה אנו נוקטים כביטוי לטרוריזם אלים.”
על חתום: קיפא פאני (Kifah Fanni )
בכרטיס הביקור של המארחת, קבוצת סארייט רמאללה ( Sereyyet Ramallah ) מצאנו: “קבוצת המחול הפלסטינאית הראשונה שהוקמה כבר בשנות ה-30 . היא אירגון עצמאי, לא ממשלתי, השואף לפתח את היכולות והפוטנציאל של בני החברה הפלסטינית, על ידי התמקדות בעבודה עם נוער וילדים במסגרת חיפוש משותף אחרי ערכים ואתיקה בפרט. בכך היא תורמת לכינון חברה אזרחית”. חאלד אלייאן (Haled Eleyyan ), מנהל הלהקה.
* * *
*מידע משלים נמצא בכתבות קודמות על מחול בלבנון ופלסטין במדור ‘שכנים’. כמו כן, ישנן נקודות השקה בין הנאמר לעיל לבין כתבה קודמת ובה דיווח על פסטיבל המחול הערבי שהסתיים זה מקרוב בוושינגטון די.סי.
A
Arabesque- Arts from the Arab World in Washington D.C.
Arabesque- Arts of the Arab World.
פסטיבל ‘ערבסק’ לאמנויות ארצות ערב בארה’ב- חשיפתה של תרבות רבת פנים מול חשדנות ודעות קדומות.
איסמי שמס. קהיר
שורה תחתונה: היה תרבותי ומאד מנומס. ובפרפראזה אומר ” כשהמוזות רועמות, התותחים שותקים”. בינתיים, על כל פנים.
את בדל הפרובוקציה סיפקה ידידתנו קארימה מנסור, מיסדת להקת המחול העכשווית הראשונה במצריים ואליה נשוב בהמשך.
לראשונה התקיים פסטיבל אמנויות ארצות ערב- ‘ערבסק’- בוושיגטון בירת ארה’ב, בהיקף חסר תקדים. הפסטיבל שהסתיים לאחרונה, התרחש בעיתוי אופטימלי, בעת כינונו של ממשל חדש בוושינגטון הבירה, בראשותו של ברק אובמה. מטרתו העיקרית הייתה לחשוף את התרבות המגוונת, רבת הפנים של העולם הערבי ובאמצעותה, לשנות את הדמוי של העולם הערבי, במיוחד אחרי עירק ו- 9/11, כגוש איסלמי הומוגני המורכב מקנאות דתית, ערש הטירור העולמי.
באמצעות אמנות ומבט רב מוקדי במורשת התרבותית העשירה של ארצות האיסלם ביקשו יוזמיו לשנות מנעד רחב של דעות קדומות וסטריאוטיפים תרבותיים-חברתיים.
הפסטיבל שהסתיים בימים אלו, הציף את הבירה בעשרות מופעים מכל תחומי התרבות והאמנות, לשם הצגתה של התרבות הערבית ככור היתוך של אמנויות ובכללן: מוסיקה, שירה, תיאטרון, מחול, ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ואופנה, ובמהלכו התקיימו איספור אירועים, מפגשים, הרצאות ואינטראקציות לא פורמליות מרגשות.
חלק מהמופעים ימשיך להתנייד ברחבי ארה’ב עוד מספר שבועות ויגיע לקהלים נוספים, גם בערים בהם יש ריכוזי אוכלוסיה שמוצאם ממדינות איסלמיות.
הפסטיבל הרשמי התקיים ב’מרכז קנדי’ בוושינגטון במשך שלושה שבועות ולקחו בו חלק שמונה מאות אמנים שבאו מ-22 מדינות ובהן סודן, בחריין, לבנון, מצריים עירק ועוד.
קיומו של הפסטיבל ב’מרכז קנדי’ העניק לאירוע גושפנקא יוקרתית מאחר ובמקום מתקיימים אירועי תרבות מקומיים ובינלאומיים מהשורה הראשונה, אך מעולם לא התמודד מרכז קנדי עם אתגר כמו זה.
פסטיבל ‘ערבסק’ היה האירוע הגדול מסוגו שהתקיים אי פעם בארצות הברית ועלותו הגיעה ל-10 מיליון דולר. אין ספק שעתוי ומיקום הפסטיבל השאפתני הזה היו יותר מוצלחים משניתן היה לחזות מראש, מאז עלה הרעיון לראשונה. רצה הגורל וחילופי השלטון בוושינגטון והרוחות החדשות הנושבות מהמשרד הנשיאותי של אובמה, העניקו לקיומו משנה חשיבות פוליטית, שחיזקה את האג’נדה של מטרותיו.
אליסיה אדאמס סגנית המנהל לתכניות בינלאומיות ואחראית על המחול אמרה לעיתון ‘אלערבייה’: “רצינו לקיים את הפסטיבל מזה זמן רב וחיכינו שהמצב הפוליטי יתייצב, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבל הסכמה של מבצעים ערביים להגיע לארצנו”.
בהנהלה דיברו על קשיים לקבל הסכמת המבצעים, אבל לא אף מילה על הטירור והבינלאומי ועל ההשתייכות של מרבית מבצעיו למרחב המוסלמי. נקודה זו רגישה במיוחד ושימוש במילה שתאזכר את הטרור הבינלאומי ומדינות ערב, או ארצות האיסלם, יכול אך להצית רגישויות יתר, משני צדי המתרס, לחזק דעות קדומות ומתיחות בין דתית. לכן שמים דגש בהנהלה על חשש מתגובות בעקבות המלחמה בעירק, המלחמה ב”טרור” (חסר שם) והתמשכותו של ה”קונפליקט” בין ישראל לפלסטינאים.
חששה של הגברת אדאמס לא היה חשש שווא. כולם יודעים שמאז התקפת הטרור בניו-יורק גבר החשד כלפי כל ילידי הארצות הערביות. התנאים לקבלת אשרת כניסה הוקשחו ויחס הרשויות לערבים- מקומיים ותיירים- חשדני ביותר. לא אחת אנחנו מקבלים דיווח על הערות גזעניות בוטות.
מצד שני, ההתנגדות למדיניות ארצות הברית ובמיוחד זו שהיא יישמה ומיישמת במזרח התיכון, בעירק ובאפגניסטן, גורמת ליוצרים רבים שלא לשתף פעולה עם האמריקאים, במיוחד לא בסוג פעילות כמו הפסטיבל שיש הרואים בו עלה תאנה תרבותי, אם תרצו- מלכודת דבש, שנקודת מוצאו מגישה פטרונית.
מצד שני, רבים רואים בחיוב את הפסטיבל, בעיקר תושבי ארצות הברית שמוצאם ממדינות ערב. אלו למעשה אנשים שבחרו לקשור גורלם עם העולם המערבי והם משתפים אתו פעולה בכל המישורים בחיי היום יום שלהם. הם גם אלו שסבלו הכי הרבה מדעות קדומות נגדם שהוקצנו מאז הפיגוע במגדלי התאומים.
“מבחינתנו הפסטיבל הוא כרוח רעננה ביחסי שתי המדינות” מצטט העיתון את אחד הסטודנטים שבאו לצפות באירועים, “אני רק מקווה שמרכז קנדי ימשיך לקיים מופעי חילופי תרבות שכאלה גם אחרי שהפסטיבל ייסגר. זה הכרחי אם ברצוננו לשנות את נקודת המבט של האמריקאים.”
לא פלא שההכנות לפסטיבל ‘ערבסק’ ארכו חמש שנים והיו אתגר לוגיסטי עצום. שלב בחירת המופעים המשתתפים ארך שנתיים וחצי ובתקופה זו נסעה ההנהלה האמנותית ברחבי העולם הערבי כדי לראות מופעים ולהפגש עם אמנים מקומיים. חלקם יוצרים בני זמננו מתחומי אמנויות שונים וכן מבצעים של אמנויות מסורתיות, עממיות. אדאמס מדגישה כי האיכות הגבוהה של כל סוגה הייתה המדד המרכזי בבחירת המופעים. אחר כך צריכה הייתה ההנהלה לארגן אשרות כניסה לשמונה מאות האמנים שהוזמנו, אתגר לא פשוט באקלים הפוליטי הנוכחי. אחר כך באו הסידורים הטכניים- שינוע תפאורות, תלבושות, אביזרים ועוד.
מרווה עוואד מ’אלערביה’ מציינת כי הפסטיבל משול לנס, לאור הקשיים בכינונו. לגבי מרבית המשתתפים היתה זו הזדמנות ראשונה להופיע בארה’ב. ביניהם אפשר היה למצוא פסנתרן צעיר תלמיד תיכון מעירק, כוריאוגרף מרוקני ח’אליד בנגריב, מקהלת הילדים הגדולה ‘אל-פארה’ מסוריה, קבוצת היפ-הופ ‘כנען’ מסומלי, להקת המחול הלבנונית ‘קרקלה’ ( להקה בנוסח פולקלור מטופח מסוגת ‘מוייסייב’ א.ב.) או להקת המחול המודרנית הראשונה מקהיר של קארימה מנסור.
כן התקימו סדרות שלמות שהוקדשו לספרות וקולנוע ערבי שזכו להצלחה מופלגת, אומרים המארגנים. הביקורת אהבה רבים מבין העיבודים למחזות קלאסיים, אנסמבלים של מוסיקה מסורתית לצד פיוג’ן, דרווישים מחולים לצד היפ-הופ ומחול מודרני, משוררים, ציירים ויוצרי מלאכות יד מסורתיות ומטבע הדברים- שוק ערבי שהפך למרכז ההתרחשות מדי יום ביומו. הקהלל הרב שנהר למרכז, גילה את השוק ואת ההתנהלות המסחרים האופיינית לו, השונה כל כך מזו שהורגלו אליה המבקרים בשאר ימים מעונבים במרכז.
לאור ההצלחה, חלק מהמופעים הוזמן להאריך את שהותו ולהופיע במרכזי תרבות נוספים; טרגדיה ערבית שביים סולימאן אל-בסאם מכווית: עיבוד ערבי למחזהו של שייקספיר- ריצ’ארד השלישי, הוזמן לניו-יורק, מקהלת הילדים ‘אל פארה’ הוזמנה לסיור בכמה ערים.
לאור היחסים הטובים שנרקמו בין אדאמס למשתתפים, רבים מהם יוזמנו לוושינגטון גם בעתיד.
אחת הלהקות הבודדות שמתמודדת עם מחול עכשווי חזרה לקהיר בתחוש הישג.
שרה קאופמן מה’וושינגטון פוסט’ שהלכה לחפש פרובוקציות, או מסרים פוליטיים בוטים ומתריסים חזרה מאוכזבת. “בשנה האחרונה חזינו במספר מסרים פוליטיים מושכי תשומת לב שבאו מעולם המחול- הפרויקט המתמשך של ויקטוריה מרקס: ‘לא על עירק’; ‘אנדרגראונד’ של דויד דורפמן, מחווה המתיחס ל- ‘מחתרת מזג האוויר’ ( Weather Underground ) ׁ)ארגון טרור שבקש להוריד את הממשל. אחד מעשרת אירגוני הטרור בראש רשימת ה- FBI א.ב) ; וחידושו של המחול ‘הבוגד’ שיצר חוזה לימון שהושפע מהמקתרתיזם של שנות החמישים. בעונה הקרובה אין באופק מחול מקטר. גם לא של בילי טי ג’ונס, פרובוקטור סידרתי- שבימים כתיקונם אפשר לסמוך עליו- לא מצא על מה לרטון.
האם עכשיו כולם פשוט מאושרים, אם כי עניים?
יש באופק נקודה קטנה שעשוייה לעורר את המצפון והיא באה מכיוון פסטיבל ‘ערבסק’ במרכז לינקולן.
האירוע בכללותו היה מתון למדי. אם ביקשתם עקבות מחאה לא תמצאו אותה כאן, למרות שבאיזור ממנו באו המופעים, שיש בו הרבה דעות נחרצות בענייני דת והפרדה מגדרית, שימוש בגוף ככלי לביטוי הוא נושא בעייתי ביותר. לגבי נשים רבות הוא כלל לא קיים כאופציה.
אולם, עבודה אחת מציעה מבט חד על המציאות: ‘ Temporament ‘ , עבודתה של היוצרת המצרית קארימה מנסור, דואט אותו היא מבצעת יחד עם הנקשן אחמד קומפאורה (Ahmad Compaore ), שמתייחס לנושא מאבק האישה בכבלי המסורת.
מנסור מכירה היטב את החומר, ב-1999, אחרי שסיימה את לימודיה בביה’ס בלונדון למחול עכשוי, הקימה את קבוצת המחול ‘Ma’at ‘, הלהקה המודרנית העצמאית הראשונה במצריים. מנסור היא אשה מרשימה עם שיער עבות שחור וגבות כהות ויש לה איכות תנועה רכה וחמה, כל עוד היא לא מתעמתת עם המתופף שלה, או מנסה להמלט, או נאבקת בבד אדום ארוך העוטף אותה כמגן.
הביטוי שלה רחוק ככל הניתן מריקודי הבטן שאנחנו מכירים, וזו הצהרה בפני עצמה”.
אם כי שמחתי על החשיפה לה זכתה ידידתי קארימה, נעצבתי לראות כי גם אשת תקשורת בעיתון מכובד לוקה בדעות מוטות תרבות. גם היא ציפתה בעצם לראות עוד ריקודי בטן והופתעה.
בדיוק לקהל הזה כוון מאמץ מארגני ‘ערבסק’ בוושינגטון הבירה; לקהל שוחר תרבות, סקרן’ שמוכן להחשף לתרבויות שלא הכיר קודם ומוכן לראות בהם ביטוי אמנותי לגיטימי.
Dance in Lebanon is budding- מחול עכשווי בלבנון
Contemporary dance in Lebanon- Beyond Caracalla
מחול עכשווי בלבנון- מה מבשרים ניצניו?
אורה ברפמן
לפני עשר שנים בדיוק, בביאנלה למחול בליון, צרפת, התוודעתי לראשונה למספר להקות מחול מהמרחב הערבי. לאור המצב הגיאו- פוליטי במזרח התיכון ברור שאת רובם לא נראה בסוזן דלל עוד שנים.
זה היה ב-1998 שנה בה התקיימה בליון ביאנלה סביב מכנה משותף גיאוגרפי והמהדורה בה מדובר התקיימה תחת הכותרת ‘הים התיכון’ (Mediterranea ).
הציפיה לקראת מפגש עם מחול ממדינות ערב עורר סקרנות רבה בעיקר משום שמרבית המידע על המתרחש בארצות ערב עוסק באקטואליה פוליטית ואך מעט מהמתרחש בחיי היומיום זולג לעתונות במינונים נמוכים ביותר. עוד פחות מכך ידוע לקהל הרחב בישראל על חיי התרבות והאמנות מעבר לגבול. אפשר למנות על אצבעות כף יד את אלה הבקיאים בחידושים בסצינת האמנות הפלסטית ויש כזו, או מה קורה באולמות התאטרון בדמשק.
מהמדורה הים-תיכונית של ליון זכורים לי במיוחד שני מופעים, האחד של להקה קטנה מקהיר שהביאה את הניחוח המיוחד של המחול הסופי והשנייה- להקה שהיא ההיפך הגמור מזו- להקה גדולה, עשירה בתלבושות ומוסיקה מקורית מלבנון בשם קרקלה (Caracalla Dance Theater ). שתי הלהקות לא חלמו להשתלב בשדה המחול העכשווי ולדבר בשפתו. הראשונה שימרה ככל שיכלה את סוגת המחול הסופי המסורתית וניכר כי היא לא חפה מחנופה לקהל זר והשנייה העלתה שאוו, שמחבר מרכיבים פולקלוריים, טכניקות מערביות, תפיסה בימתית אופראית ותלבושות מרהיבות ברמה גבוהה ביותר שנדיר לראותה כיום. במופע של קרקלה לקחה חלק קבוצה גדולה של רקדנים מיומנים ומקצועיים שביצעו היטב את הכוריאוגרפיה הצבעונית של מיסד הלהקה עבדל חאלים קרקלה (Abdel-Halim Caracalla ) הפונה לקהלים רחבים בכל העולם, במיוחד לאלה שבמרכזי הפזורה הלבנונית מברזיל עד הונג-קונג. מאז הקמתה ב-1970, לא קמה מתחרה להצלחה השיווקית הבינלאומית של קרקלה שמיצאת אקזוטיקה אוריינטלית מבושלת במקצועיות עילאית.
קרקלה היא להקת המחול הגדולה ביותר במרחב הערבי. לפני עשור. מלבדה, לא מצא מנהלו האמנותי של הביאנלה בליון, אף להקה לבנונית מקצועית יותר או פחות, שעסקה במחול בן זמננו. מחול אוריינטלי-בידורי נמצא למכביר לכל דורש ובבירות יש היום כמה תריסרי סטודיות למחול בהם מלמדים ריקודי בטן. סוגת מחול פופולרית לא פחות היא הדבקה המזוהה עם מחול אתני.
במאמר שפורסם רק לפני מספר שבועות בעיתון ‘הדיילי סטאר’ (The Daily Star ) היוצא בביירות, מבקש העורך לדווח לקוראיו על טעמו הנוכחי של קהל צרכני התרבות והאמנות ובכללם חובבי המחול. לשיטתו, בין האמנים וקהל מתקיימת מערכת יחסים אמביבלנטית מאחר ודבר אמנות ממלא את תפקידו רק כאשר קהל היעד שלו מקבל ומעריך את תוצרי האמנות. מאידך, התרחקות ‘אמנות פופולרית’ מ’אמנות גבוהה’ במאה העשרים אחראית לכך שלא יתכנו קני מידה ברורים להערכה או כימות ‘טיבה’ של האמנות.
אמנות פופולרית עדיין עניינה בבידור והיא נסמכת על איכויות דקורטיביות ואילו אמנות ‘גבוהה’ מאתגרת את הקהל מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית.
קהל צרכני ה’אמנות הפופולרית’ רואה באמנות הגבוה אליטיזם מתנשא שמדיר אותם משיחו ואילו צרכני ה’אמנות הגבוהה’ מתיחסים בביטול לסוגות הפופולריות ורואים בהם סנטימנטליות, גסות, חסרות תחכום ומסחריות.
בלבנון, המחול הפופולרי נשאר נאמן למחול הפולקלורי של הדבקה וריקודי הבטן , בעוד קהל מקרב מעמד הביניים סבל בצורת אמנותית מתמשכת בעקבות חמש עשרה שנים של מלחמת אזרחים, אי יציבות מתמשכת של שיגרת החיים האזרחיים וגלי הגירה של רבים מבני מעמד הביניים שלא ראו את עתידם בלבנון לאור המצב.
הלהקה היחידה שהצליחה לגשר בין המחול הפולקלורי ומחול בן זמננו שאף זכתה בקהל נאמן רחב היא קרקלה שיסד ומנהל עבדל חאלים קרקלה שהתעקש למצוא שפה מגשרת בין המוטיבים האוריינטלים לבין מחול מערבי.
דרך אחרת בחר הרקדן והכוריאוגרף, יוצא להקת קרקלה- עומר ראג’ה (Omar Rajeh ) שהפך לאישיות מרכזית בעידוד תחום המחול העכשווי בבירות. הוא מיסד ומנהל את להקת המחול העכשוווית מקמאט (Maqamat ) מזה שש שנים. הוא בוגר אוניברסיטת ביירות בתאטרון ובעל תואר שני מאוניברסיטת סארי באנגליה. עומר גם ייסד את פלטפורמהBIPOD למחול עכשווי, המקיים קשרים הדדיים עם פסטיבל המחול הבינלאומי שמתקיים באביב ברמאללה. שתוף הפעולה יתקיים גם השנה, בפעם השלישית.
בתכניה מתוארת יצירתו של עומר ראג’ה לפלטפורמה, כמבטאת עמדה כלפי שליטת התקשורת, שטיפת מוח של הדת ומציאות פוליטית.
מבחינת הקהל, רואה עומר שנוי משמעותי, טווח הקהלים גדל והוא כולל הרבה צעירים, משפחות ואף אנשים מבוגרים שפתוחים לחידושי התחום.
תופעת התרחבות קהל חובבי המחול מורגשת גם בקרב מורים ורקדנים מכל התחומים והדיילי סטאר מצטט את נאדה קאנו (Nada Kano ) , מורה ורקדנית קלאסית שיסדה להקת מחול ומנהל סטודיו גדול למחול. היא וכמוה אנשי מחול רבים שלמדו והשתלמו בחו’ל מדברים על כך שיש תקווה לסצינת המחול העכשווית בלבנון הנמצאת בתחילת דרכה, לאור העניין הגובר בקרב קהל הצופים המתרחב.
ספקני ממנה הוא מורה לג’אז, בלט וריקודי בבטן באקדמיה אמדיאוס למוסיקה בשם קאמיל מרואה שטוען כי המעמד הבינוני נעלם בעקבות מלחמת האזרחים ואי היציבות הפוליטית המתמשכת בלבנון. את העשירים, הוא אומר, מעניינות מכוניות נוצצות, נדל’ן ונישואי-תועלת. הם לא ממש מעוינים באמנות. למרות ספקנותו בכל הנוגע לבגרות האסתטית של חברי העשירון העליון בלבנון, הוא מאמין שכל אחד יכול לראות מחול, מה גם שהכניסה למרבית מהמופעים, במיוחד במסגרות הפסטיבלים, הם ללא כל תשלום, הודות לסבסוד מסיבי של גופים בינלאומיים התומכים בפרויקטים מסוג זה והן על ידי חסויות של ארגונים ללא כוונת רווח, התומכים באמנות.
אספקט נוסף, הוא טוען, יקשה על שנוי משמעותי, משום שהקהל הלבנוני בעיקרו נמשך לסוגות מחול כמו זו של קרקלה משום שלמופע יש תכנים מסורתיים שלא כמו מחול מודרני מאתגר. הלבנונים אוהבים את התלבושות המפוארות, התאורה המרשימה וסוג המוסיקה הנוחה לשמיעה, המוכרת במידה רבה ואינה מאיימת. מרכיבים אלה מוצאים הד בלב הצופים בזכות הראוותנות שהיא חלק מהמנטליות הלבנונית. קרקלה מעלה ומגישה את אותם החומרים שלהם יש ביקוש.
במחול מודרני-עכשווי נדרש חישוף, לאו דווקא פיזי, של הרקדן, כלומר שימוש באישיותו הוא כחלק מהתפיסה. “הכנות המוחלטת זרה לנו, הלבנונים, ואנחנו מתקשים לקבל אותה. אנחנו נוטים לשמור על חזות רצינית, מכובדת, מאחורי מסך”, הוא אומר.
אספק נוסף מעניין מעלה מרואה והוא נוגע לסוגיות מגדר, מיניות ודעות קדומות, הקיימים בלבנון כלפי רקדנים מקצועיים. כל זאת הוא מכיר מנסיונו האישי ולכן כיום, אינו רוקד יותר ריקודי בטן מול קהל, קריירה שקטע בגלל הערות ומלמולם מצד הקהל.
בעיתון הוא מצוטט כמי שמאוכזב ממאמר בנושא מחול עכשווי שבו מצא התייחסות לנטיתו המינית של המשתתף. המאמר עסק במיניות הרקדן במקום בריקוד עצמו. הבעיה היא שבלבנון הכל מעורבב יחד: מיניות, פוליטקה ודת., אולי בגלל התסכול המיני שהוא מיחס לתושבי עירו.
בחלקים אחרים של העולם המערבי רואים גם התיחסות אחרת. במצרים יש רקדני ורקדניות בטן. הם הכי טובים. “אנחנו אף פעם לא נהיה כמוהם”.
מזוית ראייתו של ראג’ה הדברים נראים אחרת. הוא מתרשם שכיום הקהל פתוח בהרבה ומקבל את הרעיון של גבר רקדן. “מעולם לא ראיתי את עצמי או את גופי במונחים של טאבו. לדידו, גוף יכול להיות נשי או גברי, אך אין אלה כל מאפייניו”.
לרקוד, פירושו להכיר באפשרויות של הגוף, הוא אומר, מרתק לראות את המגוון העצום של האפשרויות והאיכויות שבוחר כל רקדן ורקדן.
מאז הקמתה של להקת ‘מקמאת’, רואה ראג’ה שינוי והוא אופטימי ביחס לעתיד המחול בלבנון.
לעומתו מרואה מאמין שלא החברה תקדם את המחול אלא תמיכה מוסדית כפי שעושה המדינה בסוריה ובמצריים, שם להקות האופרה והבלט נתמכות על ידי הממסד, בעוד שבלבנון, כל התמיכה המוסדית מופנית לתחום המוסיקה.
מפתיע לשמוע אותו מסכם את המצב באומרו כי מה שיקדם את המחול בלבנון הוא רק שלום, בטחון חברתי לאזרחים ותמיכה ממשלתית.
“אנו זקוקים לארבע או חמש שנים רצופות של שלום, כדי שרקדנים שגרים בחו’ל יחזרו ויעשירו את תחום המחול”.
Dance In Iran- מחול באירן לפני ואחרי המהפכה האיסלאמית
מחול באירן
ההיסטוריה הנשכחת של המחול הפרסי
מאת: נימה קיאן Nima Kiann
צילום: רחים קארימי
קיאן (Nima Kiann ) הוא מיסדה ומנהלה האמנותי של להקת הבלט הפרסית ( Les Ballets Persans ).*
הקדמה
ריקוד היה חלק מהמרקם החברתי המקובל בהתרבות הפרסית במשך אלפי שנים, בדומה למחול בתרבויות העתיקות של סין, יוון והודו, עד לכיבוש המוסלמי של פרס. הדת השלטת אסרה על התושבים לרקוד ובכך סתמה את הגולל על מסורות של ריקודים פרסיים.
היסטוריונית המחול האנגליה לילי גרוב כתבה בספרה ‘רוקדים’ מ-1895 : “השקפת עולמם בכל הנוגע למוסיקה ומחול הצרה את אפשרויות הבידור הלגיטימי בפרס. בחצר הארמון נערות רבות לקחו חלק בריקוד עד לנפילתה של המשפחה השלטת. בתקופתנו, ( סוף המאה ה-19) את הריקוד מבצעות נערות בעלות מוסר ירוד מהמעמדות הנמוכים, או נערים צעירים בבגדי נשים.”
בנוסף לאיסורים מטעמי דת, הלבנת הפנים ברמה הלאומית שחשו הפרסים בעקבות מאות שנים של אי-יציבות, מלחמות אזרחים וכיבוש של האיסלאם ואחריו הכיבוש המונגולי, הביאו להפניית עורף לאמנויות המסורתיות. לאחר נפילת האימפריה הפרסית, בעוד הארץ נקרעת לגזרים, נשים ונערות נשבו והפכו שפחות הנמכרות בשווקים. הן אולצו לשמש כשפחות מין ובדרניות מחול אירוטי להנאת הכובשים הברברים.
הכליף המושחת הרון אל –ראשיד החזיק בחצרו כשלושת אלפים נגנים ורקדנים ובהם פרסים רבים, כל זאת למרות האיסור המוסלמי על מוסיקה וריקוד.
הצל ההיסטורי וההשפלה הלאומית הזו אחראים במידה רבה על האופן בו נתפסו האמנויות הללו בידי האומה שאיבדה את זהותה ואת כבודה האנושי. זו הסיבה שגישם של האירנים המוסלמים כלפי מחול היא עוד יותר שמרנית מאשר במדינות מוסלמיות אחרות.
סופיזם ועלייתו של מחול ה’סאמא’.
מחול מצא לו מקום בכתות פרסיות מיסטיות וכן באמונה הסופית. שם הוא מצוי במקום מרכזי בספרות והשירה. חאפיז (1388 ), סאאדי (1292) ומבלאנה (1273) היו מגדולי המשוררים שבשירתם הללו את המחול וראו בו סמל לכוח החיים. הסופיזם רואה במחול מחול דרך מומלצת כדי להגיע להתמזגות עם האלוהים, הלא היא המטרה הנעלה ביותר באמונתם.
מבלאנה, הלא הוא ג’אלל עוד-דין רומי, נחשב למשורר גאון בספרות הפרסית ויצירתו היא המוערכת ביותר בקרב אנשי הרוח הסופים והוא זה שבשיריו מקום מרכזי למחול כחלק מרכזי בדוקטורינה הסופית. הוא נולד בבלח,(Balkh ) XX בדרום טורקיה. רבים מבקרים עד היום בקוניה, שם נמצא המואזולאום בו הוא נקבר.
בתקופת שהייתו בקוניה המשיך רומי להוביל את המאמינים ולבסס את התורה הסופית הספיריטואליסטית ונחשב למנהיג רוחני שהוליך את מאמיניו בדרך למימד האלוהי הנסתר, לעבר הנצח.
הדרך עוברת דרך הריקוד הסופי המבוצע על ידי המאמינים וכולל ריטואל המורכב מסחרורים אינספור המובילים לאקסטזה. מופע הדרווישים המחוללים ידוע בשמו ‘סאמא’ והוא מבוצע עד היום בעיקר בקרב הקהילה הסופית בקוניה, במרכזים נוספים בטורקיה ובמצריים. חלק מהטכסים נגישים ומושכים אליהם תיירים מכל העולם, חלקם עדיין סגורים לקהל הרחב. בעשורים האחרונים קמו כמה להקות של דרווישים מחוללים המסיירות בעולם ומביאות את הבשורה הסופית על פי רומי.
מחול, אמנות פופולרית בחצר קג’אר (Qajar )
המחול הפרסי האותנטי היחיד ששרד עד היום הוא מחול עממי המבוצע בידי מספר קבוצות, במיוחד בקרב אוכלוסיותם של שבטי- נוודים. מעט מהן זכו לביצוע פומבי בערים ומול קהל. אבל בחצר השליט של קג’אר אפשר היה למצוא את מסורות הריקוד העתיקות שבוצעו בעיקר על ידי נשים קג’אריות, גם אם אמנות המחול לא זכתה לפופולריות רבה בקרב האנשים הפשוטים.
מכל מקום, עלייתם של הקג’ארים ב- 1796 הובילה לגישה ליברלית יותר כלפי המחול, אם כי המחול נותר כמונופול של חצר המלכות. מתקופה זו ישנם מסמכים רבים, ציורים ודיווחים המדגישים את הפופולריות של המחול בחצר, בקרב שכבות האצולה וצמרת המעמד הבורגני.
המחול זכה לפופולריות אופנתית שבוצע כחלק מתכנית בידור עשירה בהזדמנויות חגיגיות כגון טכסי הכתרה, נישואים בקרב האליטות וחגיגות הנורוז- ראש השנה האירני.
ב-1988 נערכה במוזיאון ברוקלין תערוכה מקיפה של ציורים מהתקופה הקג’ארית ובהם רואים את נשות חצר רוקדות או רקדניות מקצועיות ששיעשעו את המוזמנים.
כנאמר, עיקר המחול הפולקורי נמצא מטבע הדברים מחוץ לערים הגדולות. ההיסטוריונית לילי גרוב דווחה כי בביקור שערכה במסעותיה במאה התשע עשרה, בעיירה בוזבאת בקרבת קשאן, ראתה מחול עממי שדומה לטרנטלה האיטלקית הסיציליאנית. גרוב הוסיפה כי חוקר תולדות המחול בפרס נתקל בקשיים דומים לאלו שבהם נתקל חוקר המחול בסקוטלנד. דת המקום שמה לה למטרה לא רק לדכא את ערכי העבר אלא גם אסרה על תעודם.
חוקר אנגלי אחר מהמאה ה-19, אי ג’י בראון שחיפש אחר עקבות המחול בפרס מיפה את המחול העממי בכמה מהמחוזות ובהם קוראסאן וכורדיסטאן ודיווח כי באזורים הרחוקים מהמרכז עוד ניתן לראות מחולות עממיים, אך בעיקר בשעות ליל. הוא כתב בהערצה על ריקודי נערים שראה בפרס וציין את מגוון יכולות הגוף המרשימות באקרובטיקה, עוד יותר מאשר בחינניות התנועה, יחסית למקובל במערב.
הודות לקבוצות מיעוטים ובהם ארמנים –אירניים ויהודים, ניצל פלח קטן ממכלול המחולות העממיים של פרס שנרקדו על ידי תושבים מן השורה. בלעדיהם חלק מהמורשת האמנותית והתרבותית, כולל אמנות הריקוד, היו אובדים לעד. אנו, איראנים-פרסיים חייבים תודה לאותם מיעוטים שחלקם חי בארצנו אלפי שנים. כל המחול המסורתי שנשמר וניצל משיכחה, נשמר בזכותם.
מחול בו זמננו:
תקופתו של השאח מוחמד רזה פאהלאבי- אמנות ותרבות איראנית מודרנית.
עלייתה של שושלת פאהלבי הביאה התקדמות שיטתית לקראת מודרניזציה של המדינה. בשנים שבאו אחר כך היה נסיון ממוקד לאסוף ולפתח סיגנונות מחול שונים. החל מהמחול העממי הקדום שנותר מהמחול הפרסי המקורי ועד לעבודות בנות זמננו של מיטב הכוריאוגרפים המערבים כמו מוריס ביז’אר ומרתה גראהם.
היסטורית הבלט האיראני החלה ב- 1928 כשמדאם קורנלי קיימה את שיעור ראשון בבלט קלאסי וכך המשיכה עד לשנת 1982, שלש שנים אחרי המהפכה המוסלמית. היא ומאוחר יותר מורים נוספים כגון סרקיס ג’נבזיאן ומדאם יילנה לימדו את ילדי המשפחות המבוססות בטהרן בלט. מורים אלה, כולם ממוצא ארמני, התחנכו בעצמם באירופה אצל טובי המורים לבלט. מאוחר יותר, מדאם קורנלי העמיקה את פעילותה והחלה לקיים סיורים עם קבוצת רקדני בלט באיזורים שונים ברחבי המדינה וכן בחו’ל.
יילנה אבדיסיאן הידועה בשמה מדאם יילנה, היגרה לאירן ב-1945. היא עברה לעיר טבריז עם בעלה האירני ושם פתחה בית ספר למחול. בשנת 1962 ייסדה את ‘קבוצת המחול והזמר’ בו לקחו חלק 150 תלמידיה. מאוחר יותר, עברה מדאם יילנה לטהרן ושם פתחה בית ספר למחול וייצרה מספר בלטים סביב נושאים פרסיים ובהם : ‘שושנת שיראז’, שירת הקנרית’, ‘גולנרה’, ‘דיקנה של פטריוטית צעירה’, ‘מחול האש’, ‘מזרקות בכיכר פרדאווזי’ ועוד.
בשנות השלושים, ארבעים וחמישים התפתחה סוגת מחול בידורי חדשה. שורשיו נטועים במחול הקג’אר המסורתי והוא הפך לריקוד פופולרי כמו הדיסקו. הוא בוצע בידי האנשים מן השורה כבידור בהתכנסויות פרטיות ובחגיגות. הריקוד לא התיימר להיות בעל איכויות אמנותיות וככל שגברה הפופולריות שלו, כך התווספו ריקודים נוספים כגון ה’מטרבי’, ‘רו-הוואזי’, ‘באבא קראם’, ‘שאטרי’ ו’טהרוני’ שאף בוצעו כריקודי סולו.
בתחילת שנות הארבעים קמה להקה מקצועית ראשונה למחול אירני בשם ‘תחיית אמנויות איראן הקדומות’ ושבע שנים אחר כך יצאה הלהקה לסיור בטורקיה, יון, איטליה ולבנון. מאוחר יותר, בשנת 1951 ו-1953 היא קיימה הופעות בהודו ובכל ארצות המזרח התיכון.
להקה אירנית נוספת – ‘להקת הפולקלור הלאומי, מחול, שירה ומוסיקה’ נוסדה ב- 1058 על ידי משרד התרבות והאמנויות בניהולו של נדג’אד אחמאדזאדה. המטרה הייתה להחיות, להשיב ולפתח אמנויות לאומיות בתחומים האלו.
קבוצות של מומחים נשלחו לקצוות הארץ לכפרים ולמחוזות רחוקים ביותר בכדי לאסוף את החומרים האותנטיים בכדי לחקור את האמנויות לעומקן. הלהקה הופיעה בפני כל אורחי הממשל של אירן שכללו בני משפחות מלוכה רבים, נשיאי מדינות ממזרח ומערב כמו מלכת אנגליה, המלך חסאן השני של מרוקו, נשיא צרפת דה-גול, יאהיה חאן מפקיסטן, הנשיא צ’אוצ’סקו מרומניה, נשיא ארה’ב ניקסון ואחרים.
ב-1959 לקח האנסמבל חלק בפסטיבל בינלאומי לפולקלור בטורקיה ושנה אחר כך ערך סיור בפקיסטן, אפגניסטן, טוניס, מרוקו, ברה’מ ובכל ארצות מזרח אירופה, כמו כן קיים מופעים בביתן האירני באקספו קנדה ב- 1967 ואקספו 1970 ביפן.
לאט לאט החל המחול להתקבל בקרב החברה האירנית המסורתית הודות להתלהבותם של תומכי המחול, עד שהפך לאמנות מבוקשת. נדג’אד אחמדזאדה אמר בנאום שנשא: ” מחול היה ביטוי בידורי נחות בתרבות האירנית. במהלך עבודתי, העלנו אותו על מפת התרבות של פרס כאמנות לכל דבר, ושם מקומו”.
בשנות החמישים ננקטו ויוזמות לבסס תמיכה ממשלתית ולקיים להקת בלט מסודרת ברמה לאומית. משרד התרבות והאמנות הזמין מורים וכוריאוגרפים מאירופה וארה’ב כדי לחזק את הכוחות המקומיים.
לאחר סיור לימודי באולמות ובבתי אופרה ברחבי העולם, נבנה אולם אמנויות במה ‘רודאהקי’ במקביל להקמת בית ספר לבלט במרכז בתמיכה תקציבית של הממשל.
בהזמנת הממשל, הגיעה גם דיים נינט דה וולואה לטהרן כדי להקים להקה מקצועית ומינתה צוות מקצועי של אנשי מחול מאירופה ובהם אן קוק, ניקולס בריוזוף, מירו זולאן ורעייתו סנדרה וויין ומריון איגליש כדי ללמד ולהעמיד מופעי בלט על הבמה.
בשנת 1966 רוברט דה וורן התמנה למנהלה האמנותית של הלהקה הלאומית שהופיעה באולם בית האופרה רודאהקי בטהרן ושנה אחר כך התמסדה הלהקה על ידי שר התרבות לקראת חגיגות ההכתרה של השאח. לאירוע הוזמנו אמנים מרחבי העולם וביניהם היה הכנר יהודי מנוחין, זמרת האופרה אליזבת שוורצקופ, להקת ‘גרנד בלט קלאסי’ מצרפת, התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג’לס, התזמורת הסימפונית של מוסקווה ורבים אחרים.
כאשר פרש דה וורן מתפקידו כדי ללמוד יותר על המחולות העממיים ולהקים את להקת הפולקלור ‘מהאללי’, הפרימה בלרינה הראשונה של איראן איידה אחמדזאדה, (רעייתו של מייסד אולם רודאהקי) קבלה לידיה את ניהול הלהקה. במהלך השנים הוזמנו מפיקים אורחים כולל וויליאם דולר, איבון פטרסון, אן היטון ואחרים. הלהקה הרחיבה את הרפרטואר שלה ותוקצבה חלקית על ידי משרד התרבות האירני והתהדקו קשרי הלהקה עם מרכזי מחול בניו יורק, פריז, בריסל ועוד.
רודוף נוראייב ומרגוט פונטיין הגיעו לאירן ב- 1969והעמידו בטהרן את ‘לה קורסייר’ ובאותה שנה חזר לאירן הרקדן ביז’אן קלנטארי, בוגר ביה’ס לבלט של המטרופוליטן בניו-יורק. שתוף פעולה בינו ללהקה הוביל לערב גאלה חגיגי בו לקחו חלק רקדנים ממוצא איראני שעברו למערב. באותה שנה אף הקים את המחלקה לראשונה למחול בבית ספר תיכון בתמיכת משרד התרבות.
קלנטארי שעבד עם כוריאוגרפים גדולים כמו סרג’ ליפר נחשב למי שהביא גישות חינוכיות מודרניות ללימוד בלט.
להקת הבלט הלאומי התפתחה והתרחב מתריסר רקדנים ל-46, שליש מהם איראנים. לא עבר זמן רב והלקה זכתה במוניטין של הלהקה הטובה ביותר במזרח התיכון. רקדנים רבים מהשורה הראשונה שיחרו לפתחה מכל העולם. כוכבי בלט נודעים מלהקת הבולשוי לדוגמא, הוזמנו לרקוד במופעי הבכורה שהעלתה הלהקה.
היידה שנגיזיאן, חניכתה של מדאם הלנה ובוגרת ביה’ס ללמחול בקלן ( גרמניה), בית הספר של בלט קירוב, הוזמנה על ידי משרד התרבות לחזור לאירן ולקבל קביעות בלהקה הלאומית. נעשה מאמץ להחזיר לאיראן את בעלי הכשרון שעברו למערב.
היא התמנתה לפרימה בלרינה והעמידה הפקות רבות ובהם בלטים ידועים. היא רקדה תפקידים חשובים כמו ג’יזל וזרמה מ’מזרקות באקשסראי’. ברפרטואר היו יצירות בלט קלאסיות ומודרניות, אן היטון שיחזרה את ‘שחרזדה’ על פי פוקין ויצירות על פי הספורת האיראנית. רוברט תומס יצר בלט מודרני בשם ‘מיתוס הבריאה’.איידה אחמדזאדה העלתה את הבלט ‘בידג’ן ומניג’ה’ בסגנון קלאסי ומוסיקאים איראניים יצרו את המוסיקה לבלטים.
עלי פורפארוק החליף את איידה כמנהל אמנותית של הלהקה ושנתיים אחר כך ב- 1978 היידה צ’נגזיאן עזבה את האנסמבל לאחר חילוקי דעות עם ההנהלה ופנתה להקים מכון משלה שכלל בית ספר לבלט ולהקה. המכון נמצא בחסות מרכז תרבות ‘ניאווארן’ שבזכותו פרחו אירועי תרבות ואמנות במדינה. צ’נגיזיאן יצרה קשר עם האקדמיה המלכותית לבלט בלונדון והם עזרו לה לקיים בחינות כניסה ללהקה.
הפרוייקט שלה נסגר עקב השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת שהתרחשו בעת ההיא.
שנות השבעים היו משמעותיות ביותר בהתפתחות מסורת המחול באיראן. אמנות המחול הפכה מוכרת יותר ונגישה. חובבים משכבות חברתיות שונות החלו לרקוד במסגרות מגוונות ובכך נשבר מונופול המסורתי של האליטות החברתיות המנכס את אמנות המחול.
מלחינים איראניים מצליחים תרמו אף הם לפופולריות של המחול. מליק אסיאניאן יצר את המוסיקה ל’מיתוס הבריאה’ של רוברט תומס, אמינולה חוסיין ( אביו של השחקן הצרפתי- רוברט חוסיין) הלחין מספר סימפוניות ובהן: ‘מיניאטורות פרסיות’, ‘אני אוהב א ארצי’, ‘סימפונית פרספליס’ ו’שחרזאד’ שזכתה בכוריאוגרפיה של ג’ורג’ סקיביין- מתלמידיו של דיאגילב.
בשנים האלה ביקרו באיראן מענקי הכוכבים של עולם הבלט: מוריס ביז’אר, מרתה גראהם, בירגיט קולברג, אם למנות אחדים.
כך סצינת המחול באיראן הפכה להיות המובילה במזרח התיכון. כוריאוגרפים בחרו לעבד חומרי תרבות פרסיים כמו ‘פארה’ או ‘גולסטאן’ שיצר ביז’אר שהאדירה את העניין של הקהל הרחב המחול ומיקדה תשומת לב למקורות הפרסיים בקרב הקהל המערבי.
להקות מקומיות נוספות בעלות איכויות וכיוונים שונים, פרחו אף הן כגון ‘פאר נשונל בלט’ שיסד עבדוללה נזאמי. להקה זו הקליטה בלטים רבים שוודרו תכופות בטלויזיה האיראני הלאומית.
המהפכה המוסלמית: מחול, החטא הגדול, נאסר.
המהפכה המוסלמית ב- 1979 הביאה לסיומו של עידן הריקוד הפופולרי והבלט באיראן. השקעה ועבודה של עשורים שלמים ירדה לטמיון עם עלייתם של הפונדמנטליסטים לשלטון. להקת הבלט הלאומי התפרקה וחבריה הגרו למדינות אחרות.
בהתאם לעקרונות מהפיכת התרבות, מחול נחשב לפרוורטי, חטא עצום, בלתי מוסרי ומשחית. כתוצאה, סממני המחול האחרונים קפאו לחלוטין בארץ זו , עם היסטריה בת אלפי שנים שתרמה להתפתחות הריקוד כחלק מטכסי חצרות המלכים.
המהפכה גרמה לגל של עזיבות הגדול ביותר שידענו. אנשי רוח אינטלקטואלים, אמנים, סופרים, מדענים ופוליטיקאים העדיפו לחיות בגלות, הרחק ממולדתם.
אנשי מחול מצאו מקום בלהקות ותיאטראות בעקר באירופה וארה’ב. אחרים, כמו היידה צ’אנגיזיאן עזבו את המקצוע לחלוטין. היא עצמה קיימה בקליפורניה ערב לזכרו של ‘אולם רודאהקי’ ב- 1980, שהיה האחרון בקריירה שלה.
למרבית המזל, העלמות המחול בשני העשורים אחרונים לא היה סופה המוחלט של המחול מסורת המחול הפרסית. דור חדש של אמני בלט איראניים צמח בגולה. איראנים רבים גילו עניין בעולם הבלט, רכשו ידע והפכו לרקדנים ויוצרים כגון: אפשין מופיד ומרים מאהדביאני ב’ניו יורק סיטי בלט’, שירין קיאני ב’בלט סנטה ברברה’ ( קליפורניה), סוזן ופריבה ארבדזאדה ב’נידרלנד נשונל בלט’, מדיה מאהדאבי, פארה קוסראבי, שחרזד קהוסנדרי ואחרים. הכוריאוגרף המצליח אמיר חוסיינפור יצר מספר עבודות ל’בלט האופרה של פריז’, ‘ רויאל בלטט’, ‘לה סקאלה’ וב’אופרה של בווריה’ בגרמניה.
כמו כן קיימות גם כמה להקות מחול שנוסדו בארצות הניכר בעשרים השנים האחרונות, כולן מתרכזות בפולקלור וממומנות על ידי גורמים פרטיים. תוצאות האילוצים הפיננסיים השפיעו על איכות החומרים ועל מיסחור יתר של המחול.
יוצא הדופן הוא דר’ אנתוני שי, אחד המומחים הגדולים בנושא המחול הפרסי המסורתי שיצר כמה הפקות עם להקתו ‘אווז- תאטרון מחול בינלאומי’ בארה’ב.
אם כי הצגת מחול כבטוי אמנותי נאסרה באיראן, מחול כחלק ממאפייני האדם כאדם, מנעה את העלמותו המוחלטת של הריקוד. למרות האיסור, ריקוד נשאר חלק מהחגיגות הפרטיות, למרות האיום בעונש.
נסיונות מזדמנים להתקין רפורמות מסוימות בשנים האחרונות באו בד בבד עם ליברליזציה מסוימת בחברה האיראנית. הוראת ריקוד הותרה במקרים מסוימים תוך סייג שרק נשים ילמדו לרקוד על ידי נשים. אף גבר אינו רשאי להתאמן או אפילו לצפות באימוני הנשים.
בשנת 2000, לראשונה אחרי 20 שנה מגזין איראני ‘איראן א-ג’אווה’ ( איראן הצעירה) פרסם מאמר שדן בזהירות במחול ובצורך בביטוי אמנותי בחברה. הכותב ניסה בגלוי להפנות את קוראיו למקורות, לפסקי דין דתיים כדי לקדם ליגליזציה של הריקוד. כותרת המאמר הייתה: או קיי, אני משתוקק לראות אנשים רוקדים בלב הכיכר.
ההיסטוריה של המחול באיראן מעלה עצב, אך אין לראות בה סוף פסוק. הדור החדש באיראן המבקש עתיד טוב יותר לעצמו ולמולדתו יטפל טוב יותר בקרוב במסורת הפרסית ששרדה כיבושים זרים לא אחת, הרס ושמד במהלך ההיסטוריה. דור חדש זה הראה בשאיפתו ללא לאות לחירות מוגברת שלאיראן מגיע מקום טוב יותר בקרב החברה הבינלאומית שיעשה צדק עם אלפי שנות תרבות בציויליזציה הזו.
ייסודה של להקת ה’בלט הפרסי’ כממשיכת דרכה של ‘להקת הבלט הלאומי של איראן ‘חל ב-2001 בשוודיה. מופע הפתיחה החגיגית נערך באולם ‘רויאל סירקוס’ באוקטובר 2002 בשטוקהולם.
—————————————
* נימה קיאן נולד ב-1970 בטהרן. בגיל 14 החל ללמוד ציור וקליגרפיה פרסית. קיאן היה בן 19 כשהגיע לראשונה לשוודיה ללמוד בלט ומחול מודרני באקדמיה לבלט יוטנברג. אחר כך המשיך את למודיו בבית הספר למחול של רוזלה הייטאוור בקאן והשתלם במקומות שונים באירופה. את להקתו הקים ב-2002 ובמסגרתה הרבה לשתף פעולה עם אמני בלט מאזרביג’אן.
עוד:
www.artira.com/nimakiann/history
A letter from Lisbon- Antonio Laginha מכתב מליסבון- אנתוניו לאגינה
פורטוגל- רוקדים נגד כל הסיכויים
מאת: אנתוניו לאגינה*
מנקודת מבטו של היחיד, מחול הוא במרבית המקרים הליך אמנותי המונע על ידי צורך רוחני, רגשי או פיסי. המחול הפך במדינות רבות לנכס תרבותי שיש לו גם פן כלכלי.
פורטגל, המדינה הותיקה ביותר באירופה- הוכרה כמדינה על ידי הכנסייה הקתולית ב- 1143- יש מסורת מבוססת של מחול פולקלורי עם עשרות להקות עממיות מצפון ודרום, איי מדרה והאיים האזוריים. יש לנו הפורטוגזים סגנון שירה ייחודי הנקרא ‘פאדו’ ( גורל) שבעבר אף רקדו אותו. אך בהשוואה למדינה השכנה, ספרד, אין לנו סוגת מחול ספציפית כמו הפלמנקו הצועני, ששמו הולך לפניו בכל ארצות הניכר.
נדמה כי הגישה בפורטוגל למחול היא שונה , בין אם מדובר במחול שהתפתח תחת קורת גגו של אולם הקונצרטים או תחת כיפת השמיים. גם אם הסוגות הפופולריות היו נוכחות בכל פסטיבל ואירוע תרבותי, למחול הבימתי לא היה תפקיד ברור בחצר המלכות של פורטוגל כפי שהיה לו בחצרות איטליה וצרפת.
חנוכת אולם האופרה המלכותית ‘סאו קרלוס’ ב- 1793- שעד היום נחשב לאחד האולמות המרשימים בעולם- סימנה את תחילתו של עידן חדש לאמנויות הבמה בפורטוגל. למרות המוניטין של האולם וכוונות מנהליו להציג את עידית המחול האירופאי, ידוע כי מרבית הבלרינות של העידן הרומנטי הופיעו במדריד אך לא הגיעו לליסבון. אמנים כמו ברנרדו וסטריס וארתור סן-ליאון (Bernardo Vestries, Arthur Saint- Leon ), עבדו בליסבון, אך ככלל, כל השאר היו כוריאוגרפים ובלרינות מהשורה השנייה ששיעשעו את הקהל ואת אנשי החברה הגבוהה של ליסבון. מסוף המאה ה-19- תקופה בה המחול עבר תמורות משבריות- ועד מלחמת העולם הראשונה, לא הרבה התרחש בליסבון שבה היו ממוקמים מרבית התאטראות, בגלל קשיים כלכליים ופוליטיים חריפים. ביקורו של ‘בלט רוס’ של דיאגילב בליסבון בסוף שנת 1917 היה בעיתוי אומלל והלהקה מצאה אולם אופרה סגור ומהפכה בעיצומה ברחובות ליסבון. דיווחים מהתקופה מצביעים על אכזבתם של הרקדנים מהתנאים הבלתי הולמים ומהקהל הדליל שהגיע, נתונים שהובילו לאחת מהופעותיהם הגרועות ביותר. עם זאת, נוכחותם עוררה אמנים ואינטלקטואלים בבירה הפורטוגזית, אך רק מעט עקבות נותרו כהוכחה.
רק שלושים שנה מאוחר יותר לאחר נפילתה של המלוכה ב- 1910, נוסדה להקת מחול מקצועית ראשונה- The Verde Gaio Dance Group, בהשפעתו של הבלט הרוסי בניהולו של פרנסיס גארסה ((Francis Garca’ למרות הצלחתה וקבלת הפנים הנלהבת שקיבלה בפריז לא שרדה הלהקה כפרויקט יצירתי רציף מעבר לחמש שנים.
מרגרידה דה אברו ( Margarida de Abreu ) , תלמידתו של ז’ק דלקרוז (Jacques Dalcroze ) בשוויץ בין שתי מלחמות העולם, נחשבת ל”אם” המחול הפורטוגזי, טיפחה במשך עשרות שנים להקה מקצועית קטנה שממנה יצאו דורות של רקדנים מקצועיים. מחול בימתי פורטוגזי חב את קיומו לשניהם, אברו וגראסה, כאשר מרבית היוצרים והרקדנים ומנהליהם האמנותיים של בתי הספר והלהקות שצצו אחרי ‘ורדו גאיו’ ב- 1940 יצאו מקרב תלמידיהם.
בתחילת שנות השישים נוסדה בבית האופרה ‘סאו קרלוס’ להקה קלאסית Companies Portuguesa de Bailado, שלא האריכה ימים והתמוטטה אחרי שנתיים בלבד. באותו זמן קבוצה פרטית בשם Grupo Experimental de Ballet כללה את מרבית הכוחות המקצועיים הטובים ביותר שהיו אז בפורטוגל. להקה זו סופחה ב- 1965 לקרן החדשה והעשירה שהקים קאלוסט גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian ), טייקון הנפט ממוצא ארמני שבחר מסיבות שונות לעבור לחיות בפורטוגל לאחר מלחמת העולם השנייה. לימים נודעה הלהקה בשם בלט גולבנקיאן ( Gulbenkian Ballet).
במשך שנים ארוכות בהם פעלה הקרן ללא כוונת רווח של גולבנקיאן מתוך הקומפלקס היפהפה שהקימה במרכז ליסבון, היא פעלה כתחליף למשרד התרבות, בתקופת המשטר הדיקטטורי שהסתיים ב- 1974 עם ‘מהפיכת הציפורנים’, קיימה הקרן מתקציביה אמנים ומדענים רבים ואיפשרה להם לללמוד, להתפתח ולקדם את הקריירה שלהם בחו’ל ולהגיע לעמדות בכירות בקרב קהילת האמנים והמדענים.
למרות חסרונה של מסורת בת מאות שנים וללא מדיניות כלכלית תומכת לעידוד תרבות, אמנות ותיירות, להקת ‘בלט גולבנקיאן’ ואמנים נוספים הצליחו לרכוש מוניטין בינלאומי.
לאור זה, קשה קצת להבין איך יוצרים כמו וורה מונטרו ( Vera Montero), רוי הורטה (Rui Horta ) ז’או פיאדרו (Joao Fiadeiro ) ידועים יותר בחו’ל מאשר בארצנו.
כולם הם צאצאי ‘בלט גולבנקיאן’, להקת מחול רפרטוארית עכשווית ששמרה על מצוינות במשך ארבעים שנה. מוסד זה חוסל בדם קר ב- 2005 על ידי מועצת המנהלים של קרן גולבנקיאן, בניגוד לדעתם של רבים וטובים. ביום בהיר, החליטי בקרן לוותר על להקה מדהימה של רקדנים שהיו חלק ממוסד יציב ומשובח. ללהקה יש אחד מהרפרטוארים העשירים בעולם ואוצר בלום של תלבושות ותפאורות שהיו עשויים להיות בסיס למוזיאון מרהיב למחול. .
מחול יותר נגיש ופחות מרוחק
ממשלת פורטגל באמצעות משרד התרבות, החליטה לבסוף ב- 1977 על הקמתה של להקת בלט לאומית Companhia Nacional de Bailado/ NCB שמנהלה האמנותי במשך 15 שנים היה רקדן ראשי ב’בלט גולבנקיאן’ Armando Jorge. מתחילת דרכה התקשתה הלהקה לעצב זהות לאומית או לשמור על רמת איכות יציבה. רפרטואר מכל הבא ליד וחסרונם של רקדני בלט מיומנים, שהקונסרבטוריון הלאומי לא הצליח לטפח, הובילו את הלהקה למשבר עמוק לאחר סילוקו של ארמנדו, שהתחזק במהלך הקדנציה של ארבעת המנהלים שבאו אחריו.
עד לפני כעשור נחשבו ארמנדו קרלוס צ’ינסיארס וואסקו וולנקאמפ ליוצרים היותר פופולריים באולמות מרכז גולבנקיאן אך בעשור האחרון תפסו את מקומם אולגה רוריז, קלרה אנדרמאט, פאולו ריביארו ופרנצ’יסקו קמאצ’ו. כולם רקדנים-יוצרים שהקימו להקות מחול משלהם, הנתמכות על ידי קרנות ממשלתיות. כולם חיפשו השראה בתאטרון המחול נוסח פינה באוש או במחול המושגי הצרפתי החדש. חלקם אף למדו תאטרון אצל מורים ידועים כמו לי שטרסברג. על אנשי הדור היותר צעיר של יוצרים סולנים ואף מנתצי אלילים נמנים סילביה ריאל, פיליפה פרנצ’יסקו, קלאודיה דיאז וטיאגו גואדס. התופסים את עצמם כ’פרפורמרים’ ולא כרקדנים. גם לזרם ה’נונ-דאנס’ יש גורואים משלו והם נתמכים על ידי תקציבים ציבוריים ועבודותיהם הרב תחומיות הנשענות על תנועה, טכסט, וטכנולוגיות חדשות הן אולי יצירתיות מאד אך לא מושכות קהל רחב.
לפי כך, אפשר היום לראות על במות בליסבון את להקות המחול הטובות מכל העולם, בעוד שתוצרי המחול המקומיים, עדיין לא עומדים בתחרות .
סוגות מחול רבות במאה ה- 21, כולל סוגות בידוריות בעיקרן, הפכו יותר נגישים ופחות מנותקים מהקהל אבל מחול ניסיוני ורציני מתקשה לקנות אוהדים בקרב הקהל הפורטוגזי. כמו ברבות ממדינות אירופה, המחול יותר פגיע ומושפע מאופורטוניזם ובינוניות, לא מעט עקב התערבותם של פוליטיקאים בגורלה של התרבות.
משרד התרבות הפורטוגזי ספג ביקורת קשה על חלוקה מוטה של תקציבים לתאטראות מחול ואופרה “רשמיים” התלויים בממסד הניהולי OPRAT אך גם על מימון פרויקטים בעלי סיכויים נמוכים לחשיפה בפני קהל וחלוקה לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות משרד האמנויות הכללי.
לצערי, מספר להקות מחול מקצועיות התפרקו לאחרונה בגלל השוק הלא יציב מחד ותת-תקצוב של משרד האמנויות מאידך. הודות לרשת חדשה של תאטראות עירוניים בערים שמחוץ לליסבון מתקיימת פעילות שמאפשרת להקות לקיים מופעים ואירועי מחול במגוון אולמות עירוניים נוספים.
ההיצע המחקרי בתחום המחול אינו רחב, מספר מועט של ספרי מחול יצאו בפורטוגל וכתבי –עת בתחום המחול כבר מתפרסמים יותר.
פורטוגל ידועה יותר במשורריה ובספורטאיה ואלה אינם זקוקים ליותר מעט וזוג נעלי ספורט. תוצרי בתי הספר הפרטיים למחול לוקים בחסר ואילו בתי הספר הציבוריים והאוניברסיטאות אינם מוציאים מקרבם כמעט אמנים יוצרים.
היוצרים החשובים שלנו שעליהם גאוותם של הפורטוגזים כמו הפסנתרנית מריה ז’ואו ((Maria Joao המלחין העכשווי עמנואל נונס (Emmanuel Nunes ) הסופר, זוכה פרס נובל, ז’וזה סארמגו (Jose Saramago ) והציירת המבריקה פאולה רגו (Paula Rego ) בחרו להתגורר מחוץ לפורטוגל. כמותם לא מעט ררקדניםצעירים ויוצרים שעזבו את פורטוגל כדי לקדם קריירה ממחוץ לה ומסרבים לחזור בשל מחסור בהזדמנויות עבודה.
* אנטוניו לאגינה, מבקר מחול, עורך ומנהלו של מרכז מחול CDO
Palestinian Dance. אל-פונון, להקת מחול פלסטינית
אורה ברפמן
משתתפי כנס ‘סאביל’ קבלו לידיהם בנובמבר 2006 תקציר קול קורא שהוציאה להקת אל-פונון ממושבה ברמאללה וזו לשונו:
“מגיני זכויות אזרח ועקרונות מוסר אוניברסליים יקרים,
אל-פונון[i] , להקת מחול פלסטינאית מובילה, המתבססת על מתנדבים כמעט ולא הביעה אמירות פוליטיות. במשך 27 שנים אנו מבטאים באמצעות מחול ומוסיקה טרגדיות וחלומות פלסטינאיים; זהות פלסטינית, תקווה פלסטינית, את שאיפתנו לחופש, כבוד ושוויון אנושי. היום, אנו מרגישים חובה לבטא אסירות תודה עמוקה ל’סאביל’ על מאבק עיקש, מוסרי ובעל עקרונות, שהיא נוקטת כדי להביא צדק ושלום בר-קיימא לפלסטין.
אל-פונון מאמינה כי אי-צדק בוטה אינו יכול לבוא על תיקונו באמצעות כוונות טובות ונקיטת פעולות סולידריות בלבד. גם לא באמצעות חינוך והגברת המודעות בלבד, חשובים ככל שיהיו, במאבקנו נגד ההטייה הרווחת בתקשורת. כדי שההתנגדות האזרחית תשגשג ותגדל אנו זקוקים לסולידריות בינלאומית יעילה.
אסטרטגיה של התנגדות בלתי-אלימה כבר הצליחה לסיים את האפרטהייד בדרום-אפריקה. אין סיבה שהיא לא תצליח לסיים את האפרטהייד והשלטון הקולוניאלי של ישראל.
מעולם לא איבדנו תקווה. המשכנו לרקוד כדי לבסס את אנושיותנו; לאתגר דיכוי, לבטא זהותנו, אהבתנו וחלומנו לחיי שלום וחירות. אל-פונון מבקשת להקדיש הופעתה זו ל’סאביל’ ולתומכיה ברחבי העולם. כולכם חיזקתם את תקוותנו שיום יבוא ונהייה חופשיים.
סלאם, שלום”.
בניסוח המזכר הנ’ל ננקטת דיאלקטיקה מאופקת המכבדת את המעמד בו נכחו אורחים מארצות הברית ומערב אירופה המשתייכים לאירגון ‘סאביל’, ארגון בינל’א השייך לכנסיה הפרסבטרית ומרכזו בארה’ב. מטרת הארגון המוצהרת: להביא לשלום בין ישראל והפלסטינים באמצעות קריאה לקהילה הבינלאומית להכיר במציאות שיצר הכיבוש ולהביא לסיומו המידי באמצעים שאינם אלימים; חינוך, פניה למדיה, חרם, הפגנות סולידריות וכדומה.
לא במפתיע, המידע על חיי היומיום של הפלסטינאים ומחוזות הנפש של התושבים מעבר לגבול, כמעט שאינו זוכה לביטוי בתקשורת הישראלית. הכתבות בערוצי הטלוויזיה המצולמות בשטחי הרשות הפלסטינית מתמקדות בכיסוי הסכסוך, במהומות, בפעילות הצבא הישראלי ואזרחים פלסטינאים מרואיינים רק בעקבות פעילויות של אלימות, עקירת עצי זית, ירי, הרס בתים או מהומות פנים-פלסטינאיות. עתונאים כמו אמירה הס שגרה תקופות ארוכות בעזה ובגדה והעבירה מהשטח כתבות ל’הארץ’ התמקדה לא אחת בחיי היומיום, אבל הס יש רק אחת. אולי כי במערכות שאר העיתונים אין עניין מערכתי בנושאים כגון אלה ממגוון סיבות. ראשית, בגלל הקושי המודע או הבלתי מודע להתמודד עם הזדהות במישור הפרטי, הבינאישי, שסותר לכאורה את המחויבות לקריאת המצב במישור הלאומי.
בעתון ‘הארץ’ מתעקש גדעון לוי להציב בפני קוראיו מראה מקרבת שבה משתקפים פניו המעוותים מאטימות ורוע של הכיבוש הישראלי ותוצאותיו ברמת הפרט. גם לוי יש רק אחד. בקרב מינויי עיתונו, יש לא מעט קוראים שמדלגים על כתבותיו השבועיות מחמת הבושה ובכדי שמצפונם יוכל להמשיך לנמנם ויטרידם פחות על שתיקתם. אחרים מתעלמים מהן בטענה שלוי מגויס לנרטיב הפלסטיני והוא מעלה חמתם בעיקשותו לייצג את האוייב במונחים אנושיים, מבלי להתייחס לתרומתם המכרעת של פלסטינאים להמשך הסכסוך, לשיטתם. לנקודת מבט זו יש תמיכה לאומית רחבה.
הס ולוי נותנים שם ופנים לפרט, מייחסים לו תכונות ונסיבות אישיות שנוגדות את הדה-הומניזציה המצוייה בהכללות . הומניזציה גוררת הזדהות ברמת הפרט וזו עשוייה לגרור חשיבה מחדש על הגדרת האויב, האחר, ולערער את המסקנות הפוליטיות הנובעות מן הנרטיב הפוליטי הרווח.
כך יכולה הייתה להתקיים להקת מחול פלסטינאית במשך עשרים ושבע שנים, אשר שמה מוכר גם מחוץ לגבולות הרשות, מבלי שקהילת המחול הישראלית הסקרנית והמעודכנת לעילא בכל הנעשה במרכזי התרבות בעולם, תתוודע לאל-פונון. אי לכך נבחרה להקה זו לחנוך את מדור “שכנים” שבו יופנה זרקור לנעשה בתחום המחול אצל שכנינו במזרח הקרוב ובארצות הים- התיכון.
עד לעת האחרונה, ביטויי המחול הכמעט בלעדיים בארצות ערב, במזרח הקרוב ובצפון אפריקה היו הריקודים הפולקלורים כדוגמת מחול הדבקה הגברי מחד והמחול האוריינטלי, הנשי בעיקרו, מאידך. שתי סוגות מחול אלה זכו לצאת מתחום המרחב הקהילתי וקבלו ביטוי בימתי.
סוגת מחול נוספת היא הריקוד הטכסי-דתי הסופי שמוכר לקהלים ברחבי העולם באמצעות להקות-מסיירות כדוגמת להקת ‘הדרווישים המחוללים’ שביקרה בארץ בעבר וכן באמצעות חשיפתו לתיירים, תוך מגבלות מסוימות, במרכזים סופיים בעיקר במרכז הרוחני בקוניה ובמקומות נוספים בתורכיה או במצריים. סוגה זו ראוייה לדיון נפרד.
“להקת המחול הפופולרי הפלסטיני אל-פונון”, שואבת את שורשיה מהמחול הפולקלורי ובעיקר מהדבקה הצ’רקסית -שאומצה לחיק התרבות הערבית והדרוזית גם בארץ- ומריקודים עממיים, קהילתיים שנרקדו בעיקר בעתות שמחה; בחגים ובחגיגות על ידי המשתתפים ולהנאתם. עומר ברגותי, מהנדס, כוריאוגרף ומורה למחול בלהקה מיטיב להסביר את מקורותיה האידיאולוגים והתרבותיים וכן את שאיפות הלהקה במאמרו בשבועון ‘השבוע בפלסטין’ מאוקטובר האחרון. שם כתב כי בדרך כלל ערבים הכירו ותפסו את הריקוד כביטוי של שמחה, שאותו חוו בחגיגות עממיות מסוגים שונים החל בקציר בשנה ברוכת גשמים, חתונה או אירוע רוחני בעל מאפיינים תנועתיים שונים.
בניגוד לתרבויות עולם אחרות שבהן גם במחול עממי הובנו דרכים מסורתיות לביטוי תחושות צער, פחד, התנגדות או הערכות לקרב וכן מגוון נושאים דרמטיים אחרים, הרי שנושאי המחול הפולקלורי הערבי היו מיועדים לחגיגות מסוגים שונים ואי לכך היו מוגבלים בהרבה מבחינה נושאית ומבחינת הגיוון התנועתי. השפעתו הרווחת של נושא יחידני זה ( חגיגות שמחה), הנמיכה את חשיבות המחול ככלי חינוכי, ובמקביל מנעה מהריקוד לאמץ נושאים תובעניים ומורכבים יותר מבחינה אמנותית, ובכך לאתגר את היכולות הקוגנטיביות והביקורתיות של המשתתפים והצופים כאחת.
למרות הצורך הגובר לקדם יצירתיות, דמיון וחופש ביטוי כמרכיבים חיוניים בהתפתחות התרבותית, המחול כדרך בטוי וככלי חינוכי-תרבותי, כמעט ואינו קיים במערכת החינוך בשטחים הכבושים של פלסטין יחסית לתחומי אמנות כגון מוסיקה, תאטרון ואמנות פלסטית. ברגותי מכריז כי הגיעה העת לתקוף את החסר מנקודת מבט תרבותית ופוליטית, וכי החברה הפלסטינאית היא האחראית למחדל זה ובידה הכלים לשנותו. עשורים של כיבוש, גלות ודיכוי קולוניאלי הותירו חותם לגבי גישתם הקולקטיבית של התושבים הפלסטינאים לאמנויות. בעוד שבתחומי התאטרון, הקולנוע והאמנויות הפלסטיות ישנה גמישות רבה יותר ונכונות להתיישר עם צרכים חדשים ונסיבות משתנות, שפת התנועה של הריקוד הפלסטיני המסורתי נתקבעה, כחקוקה על אבן.
ער למגבלות ומודע למבט ביקורתי מבחוץ, מנסה ברגותי באירוניה כבושה להסביר כי כדי ליצור מחול חדש על סבל האסירים או מחול העוסק בסוגיות מצפון לדוגמא, לא די לחזור על משפטי תנועה שגורים ומוגבלים, להתאים להם שיר שמילותיו מבכות על האסורים ומנגינתו מבוססת על לחנים מוכרים שינעמו לאוזן ללא מאמץ וכך ליצור ריקוד שיניב ליווי מחיאות כפיים מתחילתו ועד סופו.
אין לצפות שניסויים פסבדו- אמנותיים שכאלה אכן יתנחלו בלבבות ובמחשבות ויוכלו להוביל תהליכי שינוי וזיכוך; הם עשויים רק לכסות על הקשר האובססיבי של חלק מהאוכלוסיה עם המוכר והבטוח ולהוביל לניוון תרבותי דווקא במרכזן של תמורות פוליטיות סוערות ושינויים סוציו-אקונומיים מהירים.
המחול הפלסטינאי נתפס תחת תנאי הכיבוש בעיקר ככלי נוסף למחאה נגד הכובש או כאמצעי פוליטי שמטרתו להחיות את השורשים התרבותיים וכהתרסה נגד שלטונות הכיבוש שפעלו באופן שיטתי להחרים או לדכא כל ביטוי פומבי של מורשת תרבותית ערבית פלסטינאית. זו הסיבה הוא סובר, ששאיפה למצוינות אמנותית, חדשנות וצמיחה נתפסו בחברה הפלסטינית כפחות משמעותיים מאשר התכנים הפוליטיים ולכן הוזנחו וסבלו מהתעלמות מתמשכת.
שימוש במחול ככלי התנגדות אמנותי ומתוחכם, הפתוח להשפעות חדשות של תרבויות העולם ומשקף שינויים בחברה הפלסטינאית, הוביל להתפתחות המחול הן מבחינת המיומנות הטכנית של הרקדנים והן מבחינת גיוון תכניו. דווקא מהלכים אלו, עוררו התנגדות בתוך החברה עצמה, ולא רק אצל רשויות הכיבוש.
הפלגים השמרנים בחברה, סרבו לקבל את המגמה הנוכחית במחול העכשווי הפלסטינאי- כנהוג בכל האמנויות העכשוויות ברחבי העולם- להתריס נגד אמות מידה שעבר עליהן הכלח, לאתגר רשויות פטריארכליות ואת הממסד הדתי וכן, למרוד נגד מוסכמות של מה מותר לחשוב או לבטא, לשיטתם של הדורות הקודמים.
בנחישות ובתחושת שליחות כמעט, הצליחו כמה מלהקות המחול הפלסטינאיות, להיבנות על שורשי מחול הפולקלור הערבי-פלסטיני ובה בעת לשלב במחול טכניקות ופרטי סגנון שנרכשו תוך החשפות לעשייה הבינלאומית בתחום ותוך כך ליצור מארג תנועתי בעל אופי פלסטיני ועניין אוניברסלי.
ההתפתחות הזו משכה קהלים חדשים אשר במהלך השנים איבדו את הנאמנות והאמונה בביטויי התרבות וסמליה.
לתפישתם של הקהלים החדשים, להיות פלסטיני אין פירושו בהכרח להיות מסורתי וללכת בעקבות דור אבות אבותיהם. להיות פלסטינאי עשוי להיות גם ‘קול’ ומשעשע. לו רק בזכות גילוי פן חדש זה, חייבים רשויות החינוך והמומחים למיניהם, לבדוק מחדש את הדרתו של המחול מתכניות הלימוד בבתי הספר.
ברגותי מציג מצע התאורטי רחב ראייה. הוא אף מאמין שחיזוק המחול במערכת החינוך עשוי להיות כלי לשיקום הזהות התרבותית בקרב הצעירים שיחזק את ההערכה לתרבות הפלסטינית. בנוסף, הוא רואה את המחול כאמנות המפתחת קואורדינציה ודרכי ביטוי אישיים באמצעות הגוף והתנועה, שיש בהם מימד תראפויטי שעשוי להקל על הקהילה הסובלת מטראומות. וכך הוא כותב: “כתוצאה מפשעים מתמשכים של ישראל ובהם הרס חסר מעצורים, הרג ללא הבחנה, מצור נוסח ימי-הביניים, החומה הקולוניאלית, מניעת זכויות חינוך ושאר המאמצים השיטתיים הבאים להוביל בהדרגה לטיהור אתני. עבור ילדים וצעירים שנחשפים לתנאים כה בלתי אנושיים, הבטוי האמנותי, במיוחד באמצעות דרמה ומחול, הם צורך ולא מותרות”.
בהמשך מונה ברגותי עוד נקודות זכות לפיתוח המחול, לבד מיתרונותיו האינהרנטיים. המחול הוא כלי, באמצעותו יכולה הלהקה לנצל את סיוריה בעולם כדי לחשוף את התרבות הפלסטינית לקהלים רחבים ולקדם את מסריה בתקשורת, כחלק ממאמציה לערער ולהציע חלופה ללובי הישראלי-יהודי ולמערכה ההסברתית המתרחשת במדיה.
כדי להשפיע על דעת הקהל בחו’ל, המחול צריך להיות ראוי לשמו והוא חייב להמנע מליפול למלכודת של “אמנות הקורבן” המתחננת לסימפטיה- שהיא בת-חלוף, לעיתים פטרונית ולעיתים קרובות שטחית- במקום לבנות סולידריות שהיא מכובדת, עקרונית וארוכת טווח.
“רבים במערב תופסים את הפלסטינאים במונחים חד-מימדיים. אולי אנחנו נתונים במעצר בבית הסוהר הפתוח הגדול בעולם, שמוקף בחומת בטון הברברית בעולם, אך מחשבותינו יכולות יהיות חופשיות וביכולתנו לבטא את עצמנו באמצעות התנועה, לא כגיבורים, אלא כבני אנוש השואפים לחיות בכבוד ומבקשים את החופש לממש את האנושיות שבנו”.
אל-פונון מהדסת על חבל דק –בדומה לאמנויות מגויסות לדורותיהם- כשהיא מלהטטת בין אג’נדה פוליטית וחברתית קשיחה, לבין רצונה לזכות בהערכה והכרה בסטנדרטים האמנותיים הנהוגים היום. נדמה שאלו ציפיות שהלהקה מתקשה להגשים במלואן, במסגרת תחום המחול העכשווי. בינתיים הלהקה עדיין מחפשת דרך לשילוב המחול הפולקלורי ונושאים עממיים עם שפת מחול מודרנית ועכשווית, הכבולה בין השאר, לציפיות קהל הצופים המקומי.
אין זה המקום לדבר במונחי ביקורת אמנותית מערבית, על מידת ההצלחה של להקה זו לקיים מחול פלסטיני בעל שפה תרבותית מקורית, שהוא גם בעל איכויות אמנותיות העומדות בקני מידה המקובלים בקהילת המחול הבינלאומית. מעקב אחר קטעי עיתונות שנכתבו בעקבות סיוריה הבינלאומיים של אל-פונון, מגלה את העניין שמעוררים מופעי הלהקה, קודם כל בגלל הדגל הפוליטי המובהק, הצובע את ביקוריה. דוברי הלהקה, כצפוי, אכן מנצלים את התקשורת כדי להעביר את מגוון מסריה הפוליטיים. ביקורת מחול בעיתונות הבינלאומית המתייחסת בעיקר להשיגה האמנותיים של הלהקה, היא נדירה יותר. גיה קורלאס, כתבת ה’ניו יורק טיימס’, התיחסה בחלקה הגדול של כתבתה מדצמבר 2005 , לדברים שאמר לה ברגותי ובהם הוא מתאר את הקשיים, בעיקר בשנים הראשונות של אל-פונון. בתחילת דרכם, זכו הרקדנים להתנכלויות תכופה של השלטונות שנסתיימו לא אחת במאסרם של רקדנים אשר הואשמו בחברות בלהקת מחול חתרנית ועל קשיים בהם נתקלים חברי הלהקה עד היום, בכל פעם שהם יוצאים מהגדה לסיוריהם הבינלאומיים.
“המאמץ היה כדאי”, נכתב ב’ניו יורק טיימס’: ” התכנית הנוכחית כללה ריקודים מלאי שמחה שהשראתם באה מחגיגות חתונה מסורתיות לצד עבודות המתארות דיכוי והתנגדות באופני ייצוג ישירים . ב”מפתח לשלום- גלות וחלום על שיבה” הרקדנים אחזו במפתחות גדולי מידות. זה שהם לא היכו בהם על ראשי הצופים, היה האיפוק האמנותי היחיד שלהם”, והיא מונה דוגמאות נוספות. ” עם זאת, אל פאנון הייתה בלתי צפוייה” היא מוסיפה, ” אם כי הריקודים העכשויים היו מרציני פנים, לא היה דבר מלאכותי בשמחת המחול של המשתתפים. פה ושם הם איבדו שיווי משקל ( או אף נעל), אבל הרקדנים היו נלהבים ונעו במתיקות ובביטחון נחוש”.
נכון להיום, אל-פונון טרם השיגה את מטרותיה האמנותיות המוצהרות והשילוב בין החומרים הפולקלוריים עם שפה תנועתית מודרנית ועכשווית אולי לא הניבו חומרים כוריאוגרפיים חדשים בעלי צביון ייחודי ואולי אף סטו מכוונתם להשמר מיצירה המניפה דגל אידיאולוגי כמעט מילולי, ישיר מדי וכן משימוש בהתקרבנות בחלק מהיצירות.
על אף הדמיון הלא מבוטל, תהיה זו טעות לנסות ולהשוות את להקת אל-פונון עם החומרים ביצירותיה המוקדמות של שרה לוי-תנאי, מיסדת להקת ‘ענבל’ בתחילת שנות החמישים, ששאפה לחבר חומרים תנועתיים מהפולקלור התימני היהודי המסורתי עם שפת במה מערבית.
אף לא נכון יהיה לחפש אנלוגיה בין אל-פונון ולהקות ריקודי עם ישראלים לבמה, שכמו ‘ענבל’ האדירו וחיזקו את האתוסים של המדינה הצעירה. להקות אלו שימשו את משרד החוץ הישראלי ככלי תעמולתי יעיל שהציג לעולם את פניה היפים והנאורים של המדינה. אז, כמו היום, שש המשרד לממן את סיורי להקות המחול בעולם, כל עוד הם משרתות את מטרותיו.
הסכוי של להקה פלסטינאית לשרוד במציאות הפוליטית- חברתית-כלכלית בגדה המערבית, הוא זעום מלכתחילה, מה גם שמדובר בלהקה מעורבת של גברים ונשים בתקופה בה מתחזקים הקודים האיסלמיים. אל-פונון שורדת רבע מאה ומממשת חלקים אחרים בסדר היום האידיאולוגי שלה; במישור החינוכי - באמצעות ביסוס מרכז למחול בו מתקיימים שיעורים לגילאים שונים וכן דרך מופעים בפני קהל שלא נחשף למחול בימתי קודם לכן. היא מקיימת את מטרתה לשנות ולהעצים דמוי עצמי אישי ולאומי באמצעות המחול ובוודאי משמשת ככלי תעמולתי בינלאומי אפקטיבי ביותר. חלקית , באמצעות הרפרטואר והמופע עצמו, אך בעיקר באמצעות הנגישות לאמצעי תקשורת מגוונים ומפגשים עם קהל. מפגשי הלהקה עם קהל בעת סיוריה הבינלאומיים, במיוחד בקמפוסים, משמשים הזדמנות חשובה, לשטוח את תמונת המצב כפי שהיא מסתמנת בנרטיב הפלסטיני.
[i] כ-1000 מופעים קיימה “להקת המחול הפופולרית אל-פונון” מאז ייסודה בשנת 1979, שש שנים לאחר מלחמת ‘יום כיפור. מאמצע שנות השמונים ואילך, קיימה הלהקה מופעים וסיורים בינלאומיים במדינות ערב, אירופה וארה’ב. סיורה האחרון בארה’ב התקיים בסוף שנת 2006 וכלל 4 ערים בעוד סיורה הראשון בארה’ב ב- 86 כלל כ-40 ערים. כיום היא פועלת מתוך מרכז אמנויות שיסדה ובו ניתנים שיעורי מחול מסורתי, בלט, ג’ז, שיעורי מוסיקה, תאטרון בובות ודרמה.הלהקה מונה 50 רקדים, מוסיקאים ואנשי צווות מינהלי וטכני, כולם פועלים פחות או יותר בהתנדבות.אל-פונון היא זוכת ‘פרס פלסטין’ לשנת 1997, הפרס היוקרתי ביותר שמחלקת הרשות הפלסטינית