Montpellier Dance Festival 2010
פסטיבל מחול מונפלייה 2010
צילומים באדיבות הפסטיבל
אורה ברפמן
בימים אלה הסתיימה חגיגת מחול גדולה בפסטיבל המחול של מונפלייה, לרגל יובל ה-30 להווסדו.
נתונים יבשים שיובאו להלן אולי מאוחר יותר, יכללו את התקציב, מספר להקות המחול*, מספר הבכורות ומכירת הכרטיסים, עשויים לספק אולי חומר מעניין להשוואה, אבל גם אלה לא יסבירו מדוע פסטיבל זה בעיר שדה כמו מונפלייה, בדרום צרפת, הפך לאחד החשובים בתחומו ובוודאי בצרפת, בה מתקיימים כאלפיים פסטיבלים שונים מדי שנה וכמה תריסרים מהם מציגים מחול עכשווי. אם כי רובם מתבססים על תמהיל של מחול, תיאטרון ומוסיקה.
סקירה זו רחוקה מלכסות את הפסטיבל כולו משום שנכחתי רק במופעים שהתקיימו במהלך חמישה ימים, לקראת סופו של הפסטיבל. בימים ספורים אלה הופיע להקת ‘נידרלנד דאנס תיאטר’ עם רפרטואר של קיליאן, להקת בלט לוזאן–מוריס ביז’אר, שהייתה אמורה להגיע למונפלייה ישירות מתל אביב (כזכור, ביקורם בישראל בוטל ברגע האחרון), להקת אלונסו קינג מארה’ב שביקרה בארץ לראשונה בשנה שעברה, תיאטרון המחול של ריימונד הוג ולהקתה של מתילד מונייה, שני יוצרים שיש להם מנוי קבע בפסטיבל.
כמו כן ראיתי ערב אחד מתוך שלושה של שני יוצרים בשנות העשרים שלהם, ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שינו, שבגילם המופלג כבר זכו לרטרוספקטיבה משלהם והוכרזו “כדבר הבא”. לא פחות. אחרי הערב הראשון שלהם, כונה הצמד בקיצור בכינוי ‘זוג הפורנו’ בעקבות השימוש הפעיל שעשה כל אחד מבני הזוג בדילדו משלו. פיצוח השאלה אם הזוג הוא מגאוני הדור או שרלטנים בריבוע, מעסיקה במיוחד את מי שלא שוכנע משלל הפרסים בהם כבר זכו השניים עד כה. גם גי ד’ארמה, מנהלו הותיק של ‘מייזון דה לה דאנס’ והביאנלה למחול בליון התלבט בשאלה זו. התרשמותי היא שלטעמו האישי, השניים הם צפרדע שלא בא לו לאכול והוא אישית ויתר על המופע ושלח אליו את אחד מעוזריו. מצד שני, גם כשבגדי המלך חסרים, לא תמיד נעים לציין את זה בקול, שמא בכל זאת יש פה משהו ואנחנו הספקנים נשאר האדיוטים האחרונים שאינם מהנהנים כן כן ולכן אולי כדאי בכל זאת לעלות על העגלה בזמן. אל הזוג אחזור בהמשך.
מנהלו האמנותי הוותיק של הפסטיבל, ז’אן- פול מונטנרי, משמש בתפקידו שנים ארוכות מאז נפטר מאיידס מיסדו של הפסטיבל, הכוריאוגרף הצרפתי דומיניק בגואה, שהיה ראשון היוצרים בצרפת שזכה במרכז כוריאוגרפי לאומי משלו כבר ב-1980. מונטנרי עושה באופן עקבי ובדרכים רבות כל שניתן להאדיר את שמו של בגואה, להנציח אותו ואת עבודותיו. המאמץ נושא פירות מרשימים ביותר התופחים בשנים האחרונות. החומרים הארכיונים שנאספו וטופלו בקפידה הניבו לא מעט מחקרים, ספרים וסרטי מחול, אולי אף מעבר למשקלו היחסי של בגואה בחייו . למעשה, להקתו של בגואה צמחה בסוף שנות השבעים, התבססה בשנות השמונים ורכשה מוניטין בעיקר בצרפת, מוניטין שנסק לשיאו חודשים לפני מותו כשהתבקש להעלות עבודה שלו באופרה של פריז. לאחר מותו של בגואה ב-92 קבל מונטנרי לידיו את ניהול הפסטיבל. להקתו של בגואה הייתה נידונה לשיכחה מן הסתם ללא מפעלו של מונטנרי. מונטנרי לא רק החיה את היצירות, אלא עשה כל הניתן כדי למקם את תפקידה ומעמדה של הלהקה בהקשרים שונים. מעקב אחרי הליכי ההחיאה וההאדרה, ראוי למחקר בפני עצמו.
בראיון לקראת הפסטיבל אמר מונטנרי שעיקר גאוותו לא רק אותן הפקות מיוחדות שהיו בעבר, אלא במאמציו להחדיר הליכי חשיבה ורעיונות למחול, שנודע כאמנות החומקת מטכסט, היסטוריה ואידיאולוגיה. “מחול כן עשוי להעלות סוגיות ולמקד אותן. מסעיר אותי לראות מחול שממציא את עצמו, ושמגדיר את עצמו בכל פעם מחדש “. גישה זו מייחדת אותו. מרבית מנהלי פסטיבלים לא מסתבכים באידיאולוגיות ואג’נדות פוליטיות ומשתדלים פשוט להביא את התמהיל הטוב שיש ביכולתם להשיג בתקציב נתון. מונטנרי נלחם רבות לקדם יוצרים בתחום ההיפ-הופ הבימתי, בקידום אמני עולם שלישי בעיקר מהגרב ואפריקה. הוא מעורב פעמים רבות בשלבי היצירה המוקדמים, בגישה, בבחירת המוסיקה, בהדגשת נושאים. הוא אחד האחראים לפריחת המחול הקונספטואלי, מחול שכלתני, שנוגע וחופף לזרם שמכונה ‘נון-דאנס’. במסגרת זו יצר כמעט בו ידיו סוג מסוים של אייקון בהתהוות- ריימונד הוג, שהוזכר בכל סיקור של מופלייה שעשיתי בתריסר השנים האחרונות.
ריימונד הוא תופעה. הוא עלה לבמה בגיל מבוגר אחרי שהיה עיתונאי שהתמחה בראיונות עם יוצרים ואנשי שוליים, אותם גם פרסם בספרים. הוא שימש כמה שנים כדרמטורג של להקתה של פינה באוש ובוקר אחד החליט ליצור לבמה. רקדן הוא לא. גם לא בעל יכולות פיזיות. למעשה, הוא איש חולני, צולע, גיבן, מאותגר גובה. הדבר היחיד שעובד מצוין הוא הראש. הוא החל בעבודות קטנות די תמוהות כגון ‘שרלוטה’ שבה חצה את הבמה יחד עם דוגמנית שוודית יפהפהיה וגבוהה ממנו בקומה שלמה והאנטיתיזה של כל מאפייניו. הם צעדו יד ביד, הוא ישב לה על הברכיים ובזה פחות או יותר הסתכמה העבודה.
מונטנרי זיהה עניין גובר ביצירה שמנסחת את המחול מחדש, וריימונד עם שליטתו במילה ולא בתנועה, נתפס בעיניו כאיש המתנסח למופת, פוטנציאל שיכול לספק את הסחורה והוא ידע בדיוק איך לקדם ולהפעיל את ההתנהלות שלו. כיום, ריימונד עדיין לא יותר צעיר, או יפה, או חזק, או פחות מעוות, אבל הרגישיות שלו הן אותנטיות והיצירה שלו השתכללה מבחינת הבנת במה, שימוש בחלל ויכולת לתפעל קבוצת אנשים בעזרת תקציבים הולכים וגדלים. לפני כמה שנים כשהציג את גירסתו ל’אגם הברבורים’, הבנתי שנחישות ויכולת ספיגה הן כנראה התכונות הכי חשובות בעולם. זו הייתה יצירה הראוייה לכל שבח והטובה שבעבודותיו עד היום. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהוא החליט להתפשט עד הסוף כדי לחשוף את הכל ובתקווה שיפסיקו להתמקד בגיבנת שלו. מאז, הוא מוצא זמן להסיר בגדיו בכל עבודה, נדמה לי. בסימטאות מונפלייה הוא מוקף באנטוראג’ כיאה ליקיר הפסטיבל.
בתכנית השנה כמה מהלהקות החשובות ובהם מרס קנינגהאם, אלונזו קינג, רוזאס של אן תרזה דה קירסמאקר, מוריס ביז’אר, להקת ‘בת שבע’ עם ‘הורה’, אקרם קאן, טרישה בראון עם רישומים ווויליאם פורסיית’ עם שלל מיצבים ומיצגים שמעסיקים אותו יותר ויותר בשנים האחרונות. וכמובן, ריימונד הוג, גרמניה, יקיר הפסטיבל שלכבודו חרג מונטנרי ממנהגו ואץ להגיש לו זר ענק של ורדים אדומים בכבודו ובעצמו.
בין אלה היו שלובים מופעים של להקות שונות, צרפתיות בעיקר שבהם אחוז ניכר ליוצרים מהגרים.
שמחתי לפגוש בג’יל רומן, רקדן ותיק בלהקתו של ביז’אר שאף יצר עבורו כמה תפקידים נודעים ובהם זה של חנן ב ‘הדיבוק’. רומן קבל את ניהול הלהקה עם מותו של ביז’אר ובהזדמנות ראשונה שאלתי בדיוק מה קרה שהביקור בוטל. להקת ביז’אר בלט לוזאן הייתה אמורה לבוא עם שתי תכניות ביוני, אחת בבריכת השולטן בירושלים והשנייה באמפי בקיסריה. הידיעה על ביטול המופעים הייתה ימים ספורים אחרי הפיאסקו של המשט. שאלתי אותו על כך. רומן אמר שאין כל קשר וסיפר בפירוט רב עם תלאותיו עם מפיק מקומי שחיבר בינו לבין ‘פסטיבל ישראל’ ולדבריו לא עמד האיש בהסכמים הטכניים שנקבעו מראש. הלהקה התכוונה במקור לבוא עם ארבע תכניות שונות, כדי לסגור פער של כעשור מאז סיורם האחרון בישראל. בסופו של דבר הוחלט על שתיים בלבד. ( במונפלייה וערי הסביבה, רקדה הלהקה שש תכניות שונות). בנוסף היו חריגות טכניות הקשורות בבמה ובסוף היה לחץ להעביר אותם לאולם סגור שלא הוא ולא אף אחד לא בדק ולא אישר ולכן נאלצו לבטל. עם זאת, מתקיימים מגעים עם האופרה והלהקה רוצה להגיע בשנה הבאה.
מי שעוד משתוקק לבוא הוא אלונזו קינג שהגיע לארץ לראשונה בשנה שעברה עם להקתו: ‘ליינס בלט’. קינג התאהב בישראל במקומות הקדושים, בנופים ובאוכל. מתכוני חצילים לרוב הוחלפו בינינו. הלהקה שבסיסה בסן פרנציסקו מחזיקה גרעין לא גדול של רקדנים מעולים ומיוחדים, שונים זה מזה. ישראל על הפרק לשנה הבאה, כנראה בפסטיבל ישראל.
המפגש החוזר עם ‘נדרלנד דאנס’ הזכיר נשכחות מאחר ולהערכתי עברו קרוב ל-15 שנים מאז ביקרה הלהקה בישראל. זו עדיין אחת הלהקות המשובחות שיש, עם קאדר רקדנים יוצאים מהכלל. בערב בו נכחתי היו שלש עבודות מהטובות שברפרטואר, שהותיקה בהן היא ‘סימפונית תהילים’ מ-1978, למוסיקה של סטרווינסקי, יצירתו ‘מקומם לא נודע’ מ-1993 שהושפעה בין השאר ממצבם של האבוריג’ינים וכן יצירה חדשה מהשנה שעברה: ‘זיכרונות הכלואים בצינוק’.
רק הסצינה הראשונה שפתחה את התכנית מתוך ‘מקומם לא נודע’ למוסיקה של ארוו פארת’ עם קבוצה ענקית של רקדניות גרמה להתרוממות רוח מיופיה וממידת הרלוונטיות שלה גם היום. היום יש רק הזדמנויות נדירות לראות רקדנים שכל גופם נושם ומגיב, שומר על נקיון צורני באופן הכי טבעי לכאורה ודובר ללא מאמץ שפה עשירה כל כך. רק עם סיומו של הערב הסתבר כי קבוצת הרקדנים הנפלאה הזו היא בכלל הקאסט השני. קנאה אחזה בי.
העבודה החדשה שלו- ‘זיכרונות הכלואים בצינוק’ היא יצירתו ה-101 ורבים רואים בה יצירת פרידה. היא מכילה מעמדים שזורים בקורטוב הומור ואלמנטים נוספים השאולים מכמה עבודות קודמות ובהם, כמה תמונות סוריאליסטיות, וריאציה על וילון ה”ספגטים” מעבודה קודמת וטכסטים של סמואל בקט שמתיחסים לשאלה איך אנחנו רוצים להיזכר, מה אנחנו רוצים לשכוח. העבודה מסתיימת בפיצוץ, במטח רועש של מאות פחיות אלומיניום מקומטות שהושלכו מלמעלה.
הפתעות בימתיות בעלות טכסטורה מפתיעה סיפקה גם מתילד מונייה שמושבה במונפלייה. בעשור האחרון עבודותיה הלכו ונעשו יתר ויותר מושגיות ולא אחת היו פרי שיתוף פעולה עם יוצרים מתחומים שונים. השנה, היא שיתפה פעולה עם אמן צרפתי דומיניק פיגרלה שתרם לבמה מראה מרהיב לבן בוהק, משהו בין גבעות שלג לשמיכת פוך ענקית שכיסתה את כל הבמה, עשוייה מקצף אמבט.
אחרי נקודת פתיחה שכזו, כל השאר הוא רק משיכת זמן: הנה פינה מתגבהת ואחרת זזה מעט ימינה ובתוך הררי הקצף כמה רקדנים שמפעילים אותו. בכלל, לפעמים נדמה שבצרפת של היום ( עדיין), די בהגשת הצעה לעבודה המבוססת על רעיון יחיד- מקורי כמובן- כדי לקבל תקציבים ציבוריים מרשימים. כך צמח תוך 3-4 שנים צמד יוצרים נועז בשם ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שינו שנחנו בדמיון פורה ובחוצפה נועזת. עוד לא יבש חלב אמם על שפתותיהם והנה פרנסואה- תואר שני בהיסטוריה פוסט פמיניסטית- ובנגוליאה (ארגנטינה), עם עבר כזה או אחר, קבלו בפסטיבל “רטרוספקטיבה” של שלושה ערבים שונים בגילם המופלג- עשרים ומשהו. פרסים כבר אספו, ויש לא מעט שרואים בהם את תקוות הגל הבא במחול. אחרים סבורים שהשניים רחוקים מלהיות מסוגלים לפתח את הרעיונות הבסיסיים שלהם, גם אם, יש להודות, שהם מיוחדים. וכך הם הציגו יצירה לשני רקדנים ושני מכשירי דילדו ללא בטריות, אמרו לי. בשלב ההחדרה, הם נהמו וגנחו על ימין ועל שמאל, אחר כך נתנו למכשירים שדמו לדברי המבקרת ויקטוריה לוסליף מלוס אנג’לס טיימס, לנרות כנסיה ארוכים, לגלוש מהגוף לבמה.
בערב השני הם השכיבו 80 צופים בלבד על במת בית האופרה העתיק, המצוייץ כארמון בארוקי, והם עצמם טיפסו קרוב לתקרה המצוירת והתנועעו על חבלים במחול שאמור היה להתייחס למיתוס של התאומים קסטור ופולוקס שחלקו את אותה אם, אך לא את אותו אב. עם מותו של האחד, הם הפכו לכוכבים ( ג’מיני).
עבודתם השלישית והיחידה בה נכחתי, נקראת ‘הסילפידות’ שלהגדרתם הן אותן ישויות חסרות ממשות המתווכות בין עולם החיים לעולם המוות. לשם כך נכנסו שלושה רקדנים לתוך שקי פלסטיק עבה שחור ורקדנית מסוגננת עם מבט של סוהרת עברה ביניהם ושאבה את כל האויר מהשקית. השלושה, שוכבים ללא תנועה, נראו כחנוטים בזפת חמה, או חצובים בשיש שחור בוהק. השקיות השחורות הזכירו לי את השקים השחורים שבהם אורזת המשטרה גופות הרוגים. במשך דקות ארוכות לא נראה שהשלושה נושמים וזה בהחלט מלחיץ. קולגה אחת ממוסקווה קבלה בחילה קשה ונכנסה לחרדה. לוקח זמן עד שרואים אך הפיה דרכה הם נושמים. כעבור דקות אורוכות ביותר, הגופות מתחילות לנוע, הקומנדנטה ממלאה את השקים אויר עד שנוצרות שלש כריות ענק , ללא יכולת לראות את מתווה הגוף שבפנים. האסוציאציה המידית שלי היתה: מומנשאנץ משולב באלוין ניקולאי! צעירים יותר, היו בטוחים ששוב הומצא הגלגל עבורם. כך הם דילגו והתנועעו בתוך הכריות ולבסוף יצאו לאויר העולם עולצים ושובבים. היא בעירום חלקי והוא בראש בלונדיני מתולתל נוסח שירלי טמפל ואיפור כבד “מוקפד” נוסח אביב גפן הצעיר.
אחת מעובדות המשרד ניסתה להגן על ההחלטה של מונטנרי לתת לזוג מקום עם בולטות גבוהה, הסבירה שהוא רואה בהם מחזירי התשוקה לבמה. כן, גם תשוקה זה לא מה שהיה, מסתבר.
Athens Dance Platform 4th edition, June 2010. Athens Concert Hall
Athens Dance Platform 4th edition, June 2010. Athens Concert Hall
פלטפורמת המחול באתונה, יוני 2010. בקומפלקס מרכז הקונצרטים, מגרו מוזיקיס.
הצילומים נתקבלו מהלהקות
אורה ברפמן
בתחילת יוני נפתחה המהדורה הרביעית של פלטפורמת המחול של יוון, מסגרת דו-שנתית שנוצרה ביוזמת אגודת הכוריאוגרפים של יוון המאגדת כמאה יוצרים. המהדורה הראשונה הייתה עמוסה לעייפה, ונכללו בה גם עבודות פחות מקצועיות. לא היה קל לבור את המוץ מהתבן מרב גודש. אחד הקשיים שעמדו בפני חבר השופטים שהורכב מחמישה מבקרי מחול מאירופה בו נכללתי, התבקש לעשות החלטות על סמך צילומי די.וי.די. שחלקם נעשה בתנאים לא מחמיאים של חלל ותאורה וחלקם היה ערוך והציג רק חלק מהיצירה בעיקר מטעמים כלכליים.
המהדורה הרביעית, הנוכחית, נהנתה ממספר יתרונות. היוצרים נתבקשו להגיש עבודות מהשנה האחרונה, ורצוי עבודות באורך מלא. באופן זה נשרו יצירות קצרות שלא פותחו עד הסוף ויוצרים מיומנים פחות שלא התנסו ולא עמדו ביצירת עבודה באורך מלא. כמו כן, בלטה השנה הקפדה על איכות מקצועית בכל אמצעי ההפקה.
שני הכוריאוגרפים היווניים היותר נודעים הם גברים- הראשון והחשוב שבהם הוא דימיטריס פאפאיואנו (Dimitris Ppapayouanou ) שעקב מעמדו נתבקש להיות אחראי על הקונספט והביצוע של מופעי הפתיחה והנעילה של אוליפידת אתונה 2004. את עבודתו הקאנונית ‘מדיאה’ * ראיתי מספר פעמים, כולל בעת ביקור להקתו לפני שנים בסוזן דלל. מבחינתי זו יצירת מופת על-זמנית, בעלת עוצמה נדירה. ביצירה זו באים לבטוי גם כישוריו של פאפאיואנו כאמן פלסטי. הכוריאוגרף החשוב השני הוא קונסטנטינוס ריגוס (Konstantinos Rigos ) שהיטיב ליצור כוריאוגרפיות ספקטקולריות וכיום אני שומעת שהוא מתפרנס היטב לא רק מדרמות עם מוסיקה ומחול, אלא גם מכוריאוגרפיה בסגנון MTV לזמרי פופ ביוון. אבל בהכללה, גברים יוצרים הם מיעוט מבוטל בתוך מכלול הכוריאוגרפים ובמסגרת הפלטפורמה השנה הם היו שניים מתוך עשרה.
מסגרת הפלטפורמה 2010 הניבה מספר עבודות שעומדות ברמה גבוהה, בכל קנה מידה. במהלך ארבעה ערבים הוצגו עשר יצירות, רובן טובות ועניינות, ודי במפתיע, הקהל לא מילא את האולם בן כ- -800 700 מקומות. חלק מכך מוסבר בעובדה שרבות מהעבודות כבר הוצגו בשנה האחרונה וחלק עיקרי מקהל היעד; חברים, משפחה וקולגות, כבר ראה אותם וכרטיסי חינם חולקו במשורה. הסבר נוסף טמון אולי בעובדה שהפסטיבל הגדול של הקיץ שבו עשרות הפקות בינלאומיות ומקומיות בתחומי מוסיקה, תאטרון, אופרה ומחול, משך אליו קהל רב.
הסבר נוסף קשור לתרבות הפנאי של תושבי העיר, מסתבר שרבים מתושבי אתונה נוהגים עם בוא הקיץ, לצאת בסופי שבוע לחופים ולאיים וכך הנוכחות בשבת וראשון הייתה נמוכה באופן בולט בהשוואה לערבי שני ושלישי.
בין העבודות שעוררו את העניין הרב ביותר יש שלושה דואטים, האחד של הרקדנית/כוריאוגרפית מריה קוליאופולו (Maria Koliopoulou: Tout les Deux)
זהו דואט בעל עצמה ואיפוק שלקחו בו חלק היוצרת והרקדנית ניקולטה קארמירי (Nicoleta Karmiri ). היצירה כונתה דואט הבוטו, בקרב אלה שהשמות היווניים מתחצצים בפיו.
שתי נשים אסופות שיער, יושבות על מושב המוצב באלכסון בצד השמאלי של הבמה. התאורה מתעתעת, לעתים הן נראות כעומדות מאחורי מושב גבוה, במשנהו- כישובות על ספסל גושני מוגבה. אי הבהירות קשורה כמובן בתאורה וגם במלבושים המיוחדים שכללו בגד, סוג של שמלה עתירת בד ועליה שכבה מחומר דמוי עור או גומי כהה בעל פתחים, ששיכלל את הרושם הטכסטורלי וריתק במגוון התחושות שהניבה נוכחותו. ראינו את השתיים אוחזות זו בידי זו ומניעות את הזרועות האחוזות לאט מטה ומעלה עד שהאחיזה נפרצת כבכוח חיצוני. לוקח זמן עד שהן מגיעות לריצפה ושם חולקות חלל כאילו ממוגנטות זו לזו, גם כשאין שמירה על אוניסונו, גם כשהן צמודות גב אל גב, עור אל עור. לרגעים הן חיות קדומות המונעות על ידי זכרון גנטי לא מודע שמוביל אותן במסלול מסוים, והוא שמניע אותן לפשוט את השכבה העליונה והוא שמחזיר אותן מעלה, כעולות לעולה, כתלמה ולואיז הדוהרות בהילוך איטי אל הצוק , אל הריק שמאחוריו.
דואט נוסף שהותיר חותם אישי וצלול היה ‘זמן להתאבל’ בביצוע קבוצת ‘זיטה’ של אייריס קאראיאן (A ‘Time to Mourn’, Zita dance group, chor. by Iris Karayan ).
כקודמו, הוא תחם והגביל את מרחב הפעולה וברובו התרחש במרחב של מטרים ספורים במרכז הבמה, בין השאר משם שבמרבית הזמן הוא בוצע כששתי הרקדניות עומדות על ארבע זו מול זו. האחת מקמרת ומקערת את גופה והשנייה מפתלת את הגו ואדוות התנועה מתפשטות עד לקצוות הגוף והשיער מקבל זרימה מושהית משלו. הקצב גובר, התנועה מוליכה לעבר טראנס פולחני כמעט והגוף מקבל מימד חייתי. רמת ביצוע גבוהה ודיוק מירבי בניואנסים של כל וריאציה על משפטי היסוד, העניקו ליצירה עומק.
מתחם נטוש מלא גרוטאות ומצבורי אשפה הוא ביתן של שתי הומלסיות שזנב סיגריה רמוסה, שארית משקה בבקבוק וזנב כריך הם מציאות נדירות שראוי לריב עליהם. כך אולי היו עושות אלמלא היו השתיים כה מעופפות , טרודות בזוטות קיומיות שינקו מהם את שאריות האנרגיה שאולי עוד היו יכולה הייתה להיות להם. קבוצת תאטרון מחול דאליקה מעלה כאן את ‘בריחה אצילית’ שיצרו שתי הרקדניות Giannakopoulou Vasso .Faidra Fourouli &
העבודה החלה בקצב איטי והמרווחים בין סצינה בה מתקיימת תנועה ובין השנייה הותיר זמן ארוך מדי מכדי להבין מיד לאן מוליכים אותנו היוצרים/רקדנים. בהמשך נופלות הפיסות למקום והתמונה מתבהרת והיא משעשעת, מלאת פירוט מתוחכם, הביצוע יוצא מהכלל והצפייה מספקת מעבר לצפוי.
פטרוס גאליאס ( Petros Gallias ) הוא המנוע מאחורי מרבית פעילות אגודת הכוריאוגרפים ומשמש בשנים האחרונות כיו’ר האגודה. במרץ ובעוז הוא מקדם את פרויקט פלטפורמת המחול העכשוי ומנהל את כל הפעילות ההפקתית. הוא זה שעמד מול לא מעט מתנגדים והתעקש להביא מדי מהדורה מבקרי מחול ומנהלי פסטיבלים מחו’ל שיאיישו את כל המושבים של חבר השופטים, בכדי לא לתת למריבות סקטוריאליות ודומיננטית, להטות את הבחירה. סמכויות הוא לא נוטה להאציל, אבל מקפיד לייצר פרק נוסף בפרויקט מתמשך עליו הוא עמל כמה וכמה עונות. השנה הציגה להקתו אירוס אגלוס את readiness V’ ‘In Dancetheater: Iros Aggelos
גאליאס מחובר לסוגת מחול שמשתמשת בטכניקות דרמטיות השאולות מעולם התיאטרון. כמו רבים, הוא משתמש לא מעט בוידאו כדי לחבר ולשבש מהלך לינארי של זמנים. עם חוש אסתטי ודיייקנות, עם שיתוף פעולה עם רקדנים מעולים, הוא מייצר עבודות בעלות עניין. בעבודה זו בין האביזרים היו ערימות של בלונים לבנים, כלבו רומיאו המנוקד בשחור על לבן הסתובב על הבמה כהרגלו, סצינות של חבורת גברים בחופשה והרבה מים בסביבתם וכן על הבמה כל הזמן, יצרו חוויה הדוניסטית במידה רבה, שלא זקוקה לסיפור בכדי להפעיל את החושים. בדיעבד, כשהסתבר שזו יצירה שמגיבה לאובדן חבר קרוב, קבלו כל הפעילויות במבט לאחור מעטה נוסף.
להקת המחול יילפ (Yelp ) היא קבוצה בניהולה של מריאלה נסטורה (Mariela Nestora ) שעובדת היטב כבר שנים. היצירה הייתה בין העבודות הקונספטואליות הבודדות. הבמה חוקה על ידי קיר לבנים לבנות שחצו אותה לרוחב. טכסט פילוסופי הוקרן ללא הרף על הקיר, לעתים על הרקדנית, לעיתים הושמע בפס הקול. חלק מהקהל הוזמן לעלות ולשבת על כסאות שהוצבו בשולי הבמה מימין ומשמאל. היושבים בצד ימין ראו רק את המתרחש במחצית שלהם. מימין רקד, מסתבר, גבר ומשמאל, שם ישבתי, רקדנית מצויינת. מסך חצץ בין הבמה ולבין האולם ומצלמות וידאו העבירו לו את המתרחש בשני הצדדים בזמן אמת באמצעות מספר מצלמות. המשחק בין הנגלה לנסתר, המתח בין התרחשות חייה ובטויה מכלי שני, הקשב הכפול לנראה והלא נראה יצרו הרגשה מיוחדת. בשלב מסוים נפרץ קיר הלבנים הגדולות, המרחב המחולק הפך למשותף, החיץ בין במה לאולם הוסר ושלשת הקהלים הנפרדים צפו אלה באלה ותהו מה הפסידו.
עבודה קבוצתית אחרונה שאסקור הייתה מהטובות שהיו במהלך ארבעת ערבי הפלטפורמה. היוצרת המאד מוכשרת היא פטרישיה ארפג’י (Patricia Arpegi ), צעירה מבריקה ואינטלגנטית שיצירתה d.opa (dopamines of post Athenians) הייתה מענגת ולא פחות מכך מאתגרת. ארפגי הוציאה מהקשרם צעדים אופיניים לרבים מריקודי העם היווניים ( יש ‘דבקה’ פלפונזית מסתבר) והשתמשה במרכיבי הבסיס שלהם כחומר תנועתי, או קצבי, או איורי וקיבעה אותם בתוך משפטי תנועה מובנים שבהם נשתמר צל של המקור ולא הרבה יותר. בקבוצה יש רקדנים מבריקים, חלקם מפליאים באקרובטיקה וביצועי היפ-הופ וארפג’י היא בוחשת ולשה מכל החומרים עבודה מאד עכשווית על מוסיקה של דמוסטנס גריבאס.
כל הפרק הראשון בנוי מרצף של חצייה רוחבית של הבמה; ימינה ושמאלה, על פי רב על ידי רקדן בודד כשלעתים מתפרץ לתחומו מישהו נחפז ממנו. במהלך כל הליכה עניינית נוצר סדק שבו הרקדן משלב קפיצה יחידה וממשיך, או כריעת ברך, או סטייה כלשהיא שבאה מסרט אחר. בהמשך הכל מתעצם, הגברים מפתיעים בקפיצות מסובכות שלא דומות לשום סוגה מוכרת, כעין שילוב של קפיצת משוכות מעורבת בצוקהרה קמיקזית. המחול הולך ומתעצם, טירוף המערכות גובר, בהמשך יש ביטויי אלימות ומיניות בוטים שבהם התרסה עשויה לגרום לפירוק היצירה ממרכיביה, אבל במרכז יש מוקד של צלילות, בת קול רציונלית שמכוונת את הקצוות לעבר מטרה אמנותית ממוקדת וכן יש רובד המלווה את כל ההתנהלות בחן סרקסטי שמשבש כל נסיון לקחת את המתרחש ברצינות יתר. התהליך מרתק, הרקדנים לא פחות.
מחוץ לאולמות הנושא העיקרי שמטריד ומדאיג מאד את האתונאים, כמו את שאר אזרחי יוון הוא המשבר הכלכלי העמוק וההרגשה שהגרוע מכל עדיין מעבר לפינה. כולם כבר מרגישים בכיסם את קיצוצי השכר והקיצבאות שנשחקו בעשרות אחוזים. תחום האמנות והמחול במיוחד, לא פונקו עד עתה בתקציבים נדיבים וברור שתמיכות ציבוריות שהיו עד היום, לא יהיו זמינים מחר. עם זאת המון אנרגיות מתבזבזות על מלחמות הפרדה ולא על שילוב ידיים לחזית ממוקדת מטרה, שתוכל לעמוד בפרץ מול הגזירות שעוד יבואו.
במהלך השהות באתונה התרשמתי שיציבותה של אגודת הכוריאוגרפים- שהתמקדה בהשגת תקציבים ליוצרים עצמאיים, לפרויקטים ולקבוצות קטנות עד בינוניות- התערערה ויש היום פלח המבקש להקים אגודה אלטרנטיבית שתתמקד בתנאי העסקת רקדנים, יוצרים ומפיקים.
יש בתוך האגודה ומחוצה לה רחש בלתי פוסק של טוענים, מתלוננים, קנאים ומתוסכלים. יש קליקות, יש קואליציות היסטוריות. חלק גדול נובע מכך שאופן חלוקת התקציבים הציבוריים לא נהיר, לא מובן, משתנה אקראית. בשום מסגרת אין קריטריונים לפעולה. מנויי ועדות יעוץ קרובים לצלחת, אי שקיפות, השלמה עם שחיתות שלטונית, מערערים את האמון במערכות. בנקודה זו בזמן, לפחות, השיטה הנהוגה בארץ נדמית בהשוואה, כזהב פרווים.
Monaco Dance Forum 09, Ballet Russes Centennial, December 9-20
Monaco Dance Forum 09, Ballet Russes Centennial, December 9-20 פסטיבל “פורום המחול- מונקו” 09 חוגג את יובל המאה ל’בלט רוס’. מונטה קרלו, 9-20 בדצמבר.
אורה ברפמן השנה הייתה 1909 ומאביב של אותה שנה, בלטומנים שגדלו על ברכי הבלט הקלאסי וראו בו חזות הכל, נאלצו לאתחל מחדש את האופן בו התבוננו על בלט, הגדירו אותו וחוו אותו.מאותה עת, הם נדרשו להתאים את ציפיותיהם לסטנדרטים שהציב האימפרסריו סרג’ (סרגיי) דיאגילב (Serge Diaghilev ) מהרגע שכבש את במות פריז עם להקתו: ‘בלט רוס’ (Ballet Russes ), והציע לקהל השמרני, מטעמי מחול חדשניים הן מבחינת השפה התנועתית והן באופן הדיאלוג שקיימה עם המוסיקה, עיצוב הסט והתלבושות של אמנים פורצי דרך מהשורה הראשונה. אין זה פלא שדיאגילב- שהיה שייך לחוגים נושאי דגל האוונגרד הרוסי שנצניו בשלהיי המאה ה-19 ופריצתו בעשור הראשון למאה העשרים. זרם זה ניתץ מוסכמות ומתח מאד את הגדרת גבולות התחום והיה - עם קונטרקטיביסטים כמו של טטלין או אבסטרקט מוקצן של קזימיר מאלביץ’ – לאחד מנושאי אבוקת הבשורה, לאורה הוגדר המודרניזם המתהווה. הבלטים החדשים שהעלתה להקתו של דיאגילב, הציבו אתגר לצופה שחווה באמצעותם את שבירת הגבולות המוכרים. לצד כוריאוגרפים כפוקין, ניג’נסקי, ניג’ינסקה, מאסין ובלנשין עבדו מוסיקאים חדשנים ובהם סטרוינסקי (-השערוריה, קריאות הבוז שהתעוררו בעקבות השמעת הבכורה של ‘פולחן האביב’, הם לא אגדה אורבנית-) אריק סאטי, דביוסי ורוול, ולצד פיקסו, מאטיס, מירו או קוקו שאנל היה כמובן גם מעצב התלבושות המזוהה עם הלהקה יותר מכולם- ליאון באקסט. לשתי הבלרינות הנודעות אנה פבלובה ותמרה קרסבינה היה קהל מעריצים נאמן, אך היה זה ניז’ינסקי (Nijinsky ), הרקדן והכוריאוגרף ששמו הלך לפניו ולימים הוא זה שיותר מכל אחד אחר מאלה שתרמו ליצירת ההפקות של ‘בלט רוס’, גילם את רוחה של הלהקה ואת חזונו של המנטור והמאהב שלו- דיאגילב. אחרי כיבוש פריז, המשיך דיאגילב וכבש את במות בתי האופרה באירופה, אמריקה ואוסטרליה. 
אם כי אחדים מהכוריאוגרפים שגדלו על ברכי הבלט הקלאסי, שימרו פלחים ממרכיביו –ראה ‘הסילפידות’ של פוקין ויצירות של בלנשין שהוביל לקראת הזרם הניאו-קלאסי- עיקר השפעתה המתמשכת של הלהקה וערכיה, שנים ארוכות עוד אחרי שנאלצה להתפרק, היו יצירות כמו ‘פטרושקה’, ‘אחר הצהריים של פאון’ ו’פולחן האביב’ של ניג’ינסקי ו’כלולות’ של ניג’ינסקה אחותו, שחותמן נצרב עמוק ולא נמחק עד היום.נדמה שהמרכיב הקריטי בחזונו של דיאגילב שהרלוונטיות שלו תקפה, הוא אותו מבט חדש שהציב, המבקש לראות ערך מוסף ביצירות המחול, אתגר, ולא רק יצירה המושתתת על אסתטיציזם מסורתי, נעים לעין, בידורי באופן מוכר וקל לעיכול. זמן מה אחר מותו של דיאגילב ב-1929 התפרקה הלהקה וחלק ממנה התבסס במונטה-קרלו תחת השם ‘בלט רוס של מונטה-קרלו’ בהנהגתם של רנה בלום וקולונל ואסילי דה בזיל, אליהם הצטרפו מאסין, בלנשין ואלכסנדרה דנילובה. פיצול נוסף חל לאחר חמש שנים ב- 1968 ‘בלט רוס’ דה מונטה-קרלו’ פשט רגל סופית.היה זה חלומה של הנסיכה גרייס (קלי) ממונקו להפוך שוב את מונטה-קרלו לביתה של להקת בלט יוקרתית ולימים תמכה בתה הבכורה, הנסיכה קרולין בהקמתה של להקת הבלט של מונטה-קרלו והיא משמשת כיו’ר פעילה של מועצת המנהלים שלו, מקפידה להראות בהופעות בכורה ובאירועים נלווים, כדי להדגיש את תמיכתה. בגיבוי מוחלט שלה, מנהלה האמנותי של הלהקה, הכוריאוגרף ז’אן קריסטוף מאיו (Jean-Christophe Maillot), התמנה השנה גם כמנהלו האמנותי של פסטיבל ‘הפורום’ של מונקו, המתקיים זו שנה חמישית. המהדורה הנוכחית של הפסטיבל הוקדשה כולה לדרכו של דיאגילב ולהדגשת הרצף האידיאולוגי בין בלט רוס וערכיו לבין להקת בלט מונטה-קרלו והמוניטין המתלווה לזאת. לשם כך הוקצבו לביצועו סכומים אדירים שאיפשרו למאיו להזמין להקות מהשורה הראשונה, יצירות בבכורה ואירועים יזומים יוצאי דופן ובהם שניים שבעקבותיהם בלבד, היה שווה לארוז מזוודות.נדיר יחסית למצוא פסטיבל שיש לו נושא מרכזי מוביל, רובם אקלקטים למדי. לכל גישה יתרונות משלה, אבל פסטיבל נושאי תמיד יציע מבט עומק שערכו מצטבר מעבר לסך חלקיו ובתרומתו זו טמון סיפוק מיחד..מבט בתכנית העמוסה יצירות של רבים מהיוצרים של השורה הראשונה וריכוז יצירות המתכתבות עם יצירותיו של ניז’ינסקי ודרכו של דיאגילב הדליקו נורת אזהרה: כל המגיע לפורום במונקו עשוי ללקות בחשיפת יתר נוכח ריכוז גבוה של החומרים.תוך לקיחת סיכון מחושב נכחתי רק במספר ימים מפרק זה של הפורום שהתקיים ב- 9-20 בדצמבר והשתדלתי לבנות תכנית צפייה שתכלול את המנה היותר גדושה של ניז’ינסקי ודיאגילב ובחרתי לפתוח בערב שנוצר תוך מאמצים הפקתיים לא מבוטלים תחת הכותרת ‘פאונ’ז’ ( Faunes ). 
המופע התקיים באולם גארנייה המפואר- העתק לזה שבנה הארכיטקט בפריז- ונפתח בשיחזור ‘אחר הצהריים של פאון’ למוסיקה של קלוד דביוסי (L’apre-midi d’un Faune ) וציטוט משירו של מלרמה (Stephane Mallarme ) בביצוע מדויק של Eric Vu An . כן שוחזרו תלבושות הנערות והסט הפוביסטי של לאון באקסט (L.Bakst ).אחריו הופיע הרקדן/כוריאוגרף ג’ורג’ מומבוי (Georges Momboye )שמוצאו מחוף השנהב, רקדן נפלא זה בנה במת משנה שחורה של 2X2 על הבמה ומעליה מנורה נמוכה והוא פותח שכוב תחתיה. התנועה מתפתחת לאיטה, הגוף טוען עצמו באנרגיה, השרירים מתחילים להישתרג, חלקו העליון של הגוף הגמיש גואה בגלים. העוצמה גוברת אבל איפוק רב ריסן את הלבה התת-עורית, כנמר משחר לציד אבל ער לדיוק שדורש מימד הזמן, עד לשחרור הקפיץ. יומיים אחר כך הוא מופיע בערב שלם ובו קבוצת רקדנים בני לאומים שונים וחוזר על הסולו הזה לפני שלהקתו מבצעת גירסה משלו ל’פולחן האביב’. מומבוי מסתמן כיוצר מעניין וראוי ואני מקווה לראותו בהמשך. ‘פאון’ שלישי בערב מבוצע על ידי כריסטוף רומרו לגירסה של ת’יירי מלנדיין (Christophe Romero- cho.: Thierry Malandain ), גירסה קרובה יחסית למקור במהלכיה, אבל יש בה מידה רבה של כוחניות מינית ישירה מדי לגבי דידי, ובכך הסיום במקור שנשמרה בו עוד מידה של סובטיליות, הופך עונג לנצחון וכיבוש ואלה שתי פעולות שבאות משני מקומות שונים. ז’אן כריסטוף מאיו העלה על אותה מוסיקה של דביוסי, דואט בשם ‘פוב’ז’ (Fauves ) שם שמשחק על ‘פאונ’ז’. זהו מחול קצר שעוסק ביחסי כוחות משתנים ביו שני משתתפים: ג’יל רומנו וסולנית ‘בלט דה מונטה-קרלו’ ורעייתו של הכוריאוגרף, ברניס קופייטרה (Bernice Coppieters ) בעלת הנוכחות הייחודית. רקדנית ואשה חזקה שנעה בין איפוק בעל כפור צפוני לחושניות המודעת לעצמה.
את הערב היא מסיימת בסולו של יירי קיליאן ‘זעקות חרישיות’ Silent Cries)) שיצר קיליאן עבור רעייתו לשעבר, סאבין קופפרברג.הערב האחרון כלל יצירות של כמה מטובי בניו וחביבי קהל המחול העכשווי החל בווין מקגרגור (Wayne McGregor ) וראסל מאליפנט (Russell Maliphant ) וכלה בסידי לארבי צ’רקאווי (Sidi Larbi Cherkaoui ) וחוויאר דה פרוטוס ( Javier de Frutos ).זו הייתה הפקה משותפת לבלט ‘סאדלר’ס וולס’ לונדון, והפסטיבל. מקגרגור, מיסדה של להקת ‘ראנדום’, העלה את “Dyad 1909′“, יצירה שמחברת איכויות תנועה המוכרות מפורסיית’ של השנים שעברו ורוח פוטוריסטית קודרת ורקדנים שמחדדים קומפוזיציות שמודעות לגיאומטריה בה הם פועלים. מאליפנט כדרכו העלה יצירה מעודנת ומרגשת, After Light למוסיקה של אריק סאטי. צ’רקאווי יצר ‘פאון’ משלו עם המוסיקה של דביוסי לזוג רקדנים שהציעו מחול המורכב מהשפה הייחודית של צ’רקאווי שדורשת גמישות יתר. השניים מבצעים מעברים כמעט בלתי נראים בין פרגמנטים של תנועה שחלקם מבוסס על אחזקת טונוס שרירי לבין ייתור מוחלט של אצירת אנרגיה, שיוצר רפיון והשלד מוותר, תוך שהם שומרים על קשר רציף ומרנין. צ’רקאווי, אחרי כמעט 10 שנות יצירה, עדיין אחד הכוחות היותר מסקרנים בסביבה. הערב הסתיים ביצירה שערורייתית של פרוטוס הנקראת : ‘Eternal Damnation to Sancho and Sanchez’ או ‘גהנום נצחי לסאנצ’ו וסאנצ’ז’.לאורך כל המחול נשמעים מלמולי תפילות, בקשות, תחנונים, וחרטה בלטינית. במרכז היצירה חשמן הדור שמן, אולי אף האפיפיור, ודמויות נוספות ובהן זונה הרה ונערה צעירה נוספת בהריון. הסאטירה הנשכנית המופנית נגד מעללי הכנסיה בחסות הדת, על תאוות בלתי נשלטות, מעשי זימה בכל הזדמנות, ניצול כוח לרעה, מעשי אינוס, רצח ושאר תאוות מתועבות בריאליזם מופלג, הניבו קריאות בוז קולניות ומחאה נמרצת של הקהל בבכורות בלונדון ופריז בחודש האחרון.במונקו המחאה הייתה מנומסת כיאות, היו צופים שאספו פרוותיהם ויצאו באמצע, תגובה נדירה במקום. אחרים, המומים מכדי לעשות כל מעשה, ישבו וחיכו שהסיוט ייגמר. איש לא שרק, לא מחה בקול ולא צעק בוז.או שבמונקו נמצא הקהל המנומס בעולם, או שיש במונקו קהל מתוחכם וליברלי מהמקובל וסאטירה אנטי-קאתולית עטופת חטאים ונוטפת דם, לצלילי ואלס של ראוול, היא לחם חוקו. ניתן היה לראות סקאלה רחבה של סיגנונות וסוגות בין הגירסאות המיוחדות ל’פולחן האביב’ שהוצגו במהלך הפורום. בצד אחד של הסקאלה, יצירות מושגיות עד הסוף כמו זו של Xavier le Roi שעבורו ‘פולחן האביב’ זה המוסיקה והאופן בו היא מפעילה וזורמת החוצה דרך תנועותיו של מנצח בתזמורת. חוויאר אם כך, עמד מחצית מהזמן וגבו לקהל כשהוא מנצח על תזמורת דמיונית בתנועות כעין-מקצועיות שסיגל לעצמו במהלך תחקיר, מאחר ואין לו רקע במוסיקה. לא קשה לדמיין שהבחור מיצה את הרעיון בשלב מוקדם ועד סיום המוסיקה נאלץ למצוא דרכים שונות כדי לא לשעמם את עצמו ואותנו ולכן שימוש במחוות פנים עויתות הלך והתגבר. בשלב מסוים הוא עשה הפסקה מהמוסיקה ויצא אל מאחורי הקלעים, הפסקה שמבחינתי איפשרה לי נסיגה דיסקרטית החוצה. גם על ‘פולחן האביב’ של קרול ארמיטאג’ (Karole Armitage ) היה אפשר ורצוי לוותר. ארמיטאג’ שעשתה לה שם בשנות השמונים בעיקר בארה’ב, כשחברה לפרויקטים עם ברשניקוב והוזמנה גם על ידי נורייב כשהיה באופרה של פריז, מצאה אחר כך כר רחב יותר לפעילותה באירופה הסובלנית עד אינפיניטום. לעיתים. אם פעם הייתה חדשנית וקבלה נקודות זכות על יצירה בלטית מעורבת בפאנק. עד היום היא מזפזפת בין הפוסט-מודרניזם לפופולרי וחזרה לבלט (טכניקה), עם רעב לטכנולוגיה. העבודות הבודדות שראיתי בשנים האחרונות, לא הפעימו. לפורום במונקו היא הביאה יצירה רדודה בנויה על שירי פופ אפריקאי עם להקה בינונית. רדידות במקרה זה היא מילת המפתח. 
בצד הרחוק של הסקאלה היו פולחני אביב של יוצרים ייחודיים כמו מארי שווינאר הקנדית (Marie Chouinard ) ושן ווי (Shen Wei ) – שניהם ביקרו בישראל עם עבודותיהם- ולכל אחד מהם יש קול ייחודי. שווינאר צרפה ל’פולחן האביב’ אתו היא חורשת את מיטב במות המחול בעולם כעשור ומחצה, גם סולו שלה שיצרה ‘אחר הצהריים של פאון’ שהיה מרתק לא פחות, אולי אף יותר מ’פולחן האביב’ המיוחד שלה. עם הייצורים המיתיים עטויי הקרניים מכל עבר ואבר, היא יוצרת חוויה חזותית מדויקת שנחרטת, כמעט נצרבת בעור.שני מאורות נוספים הסתובבו בשטח ונראו מרוצים למדי, הראשון פורסיית’ (William Forsyth ) שהביא לפורום שני מיצגים גדולים פתוחים לקהל הרחב וקבוצה של רקדנים שהעלתה עבודות קצרות בפורמט פתוח. השני היה מנהלו של בלט המבורג, ג’ון נוימייר ( John Neumeier ) עם עבודה מאד אמביציוזית על חייו של ניז’ינסקי.היצירה נפתחת בפרק הסוגר על הקריירה של ניז’ינסקי כרקדן, בסצינה המתרחשת בבית החלמה וובו הוא רוקד מול קהל מצומצם של ספק מחלימים, ספק נופשים, ומרגיש כמי שאיבד את יכולתו למצוא דרך לתקשר. הוא הוזה לרגע שאהובו דיאגילב יושב על בגלריה והוא מחפש מפלט נחמה בזרועותיו כילד נישא בחיק אימו. הבלט מבקש לנתח את דמותו, מניעיו ומערכות יחסיו הסוערת עם בני המשפחה והסובבים אותו. תוך שהוא משלב קטעים מכמה מעבודותיו באמצעות הבזקי מבט לאחור ומנסה לפצח את המאורעות שהובילו ליצירת הקוד האמנותי שלו. הרקדנים של הלהקה מעולים והמאסה המרשימה של ארבעים וחמישה רקדניה על הבמה, העניקה עוצמה אדירה ליצירה המוקפדת, המורכבת- ולעיתים טרחנית בירידתה לפרטים- זו. בנוסף לעבודות נוספות שהוצגו במהלך ביקורי, היו כתריסר סמינרים מורחבים על הקשר בין בלט רוס ואמנוית כמו מוסיקה, ספרות, שירה, ציור, עיצוב ושלל תיאוריות סוציו-פוליטיות שיבהירו את הקשריו. בכמה מהרחבות והאולמות התקימו מספר תערוכות צילום, רישום ווידאו ארט ובאולם ההקרנות הוצגו סרטים בנושא מדי יום.בדרך לקומפלקס הפורום על שלל אולמיו, ניתן היה לחצות את העיר המגוננת להפליא, להתפעל מהשלווה יוצאת הדופן, תוצאה של יחס אסטרונומי בין מספר התושבים למספר השוטרים הפעילים בטוווח העין. המקום נדמה לקפסולה סוציו-אקונומית סגורה שמשחקת במגרש משחקים משלה ולא אוהבת כל כך לשתף. זו המדינה שבה האטרקציה המרכזית אחרי הארמון על הצוק, הוא הקזינו המהודר בלב העיר. או להיפך.את הגאלה המסיימת פרק זה של הפורום הפסדתי. מדיווחים שקיבלתי, האירוע שתוכנו נשמר בסוד, היה מרהיב כמו שרק במונקו יודעים לעשות. הוא נמשך קרוב לארבע שעות וכלל להקה גדולה שהעלתה את הנסיך איגור עם עשרות משתתפים, ועבודה מרהיבה שרקח וביצע סולו שן ווי עצמו ובה הוא מצייר בדיו אדומה ברגליו והתוצר מוקרן לקהל ישירות. ועוד כהנה וכהנה, שלל מעדני מחול עד דלא ידע.
Cannes Dance Festival 09, 27/11-4/12
פסטיבל המחול בקאן, צרפת.
Photos: Olivier Houeix
אורה ברפמן
המהדורה האחרונה של פסטיבל קאן שהסתיימה בימים אלה, התקיימה תחת צילו של מיתון שהותיר עקבותיו הן בבחירות הרפרטואריות והן בפעילות שמחוץ לאולמות. בעשור האחרון בו אני פוקדת פסטיבל מחול זה בקביעות, היו שנים מאתגרות יותר מזו הנוכחית.
המהדורה הקודמת לדוגמא, הייתה אינטנסיבית ובמהלך שבוע אחד בלבד ניתן היה לראות את להקתו של סידי לארבי צ’רקאווי עם האנסמבל הקורסיקני ‘לה פילטה’, את הדואו המדובר ראסל מאליפנט וסילבי גיאם- גם אם המוניטין שלהם לא ממש ענה על הציפיות- , את ‘טורבה’, עבודתה פורצת הגבולות של מאגי מארן, וכן את הבלט הלאומי של מרסיי ביצירה נוספת של פרדריק פלמאנד, בלט ביאריץ, בלט 2000 עם התגלית החמה ביותר כיום בתחום הבלט הקלאסי- דניל סימקין, רקדן הפלמנקו יזראל גלבאן שהוא קטגוריה בפני עצמה בעולם הפלמנקו העכשווי, אלופי ההיפ-הופ- ‘פוקימן קרו’ ועוד כמה להקות קטנות ופחות בולטות. פירוט: ראה באתר תחת מדור הפסטיבלים.
השנה נאלץ מנהלו האמנותי של הפסטיבל יורגוס לוקוס ( Yorgos Loucos )- שמנהל לא רק את בלט האופרה של ליון המהוללת אלא גם את פסטיבל אמנויות הבמה הגדול של אתונה- להתבס על תקציב מכווץ יותר וכדי לעמוד במשימה גייס לא מעט מופעים על בסיס היכרות אישית ועבודה משותפת בעבר ובהווה וכך התאפשרה בואה של להקת בית האופרה של ליון עם ‘ג’יזל’ של מץ אק מ- 1982. יצירה שנתפרה לכישוריה ודמותה של רעייתו, הרקדנית המיוחדת אנה לגונה. גירסתו של אק שומרת על הבסיס הנרטיב העקרוני בכל הקשור למערכות היחסים המתקיימות בין דמויות המפתח. ג’יזל, נערת כפר תמימה ובגרסתו, לא בשלה רגשית בלשון המעטה. היא מתאהבת בצעיר אריסטוקרטי יפה תואר והוא משיב לה אהבה אם כי מופתע מהישירות הנאיבית שלה. מסתבר שמערכת הציפיות של האוהבים אינה זהה וכשהוא בוחר לוותר עליה ולהנשא לארוסתו, מאבדת ג’יזל את שפיותה. המערכה השנייה, ‘הלבנה’ מתרחשת במחלקה סגורה המנוהלת על ידי אחיות נזירות. גירסתו המיוחדת של מץ אק לבלט הרומנטי הפופולרי פרצה דרך והובילה למבול של עיבודים חדשים, חלקם מרחיקי לכת, של בלטים נודעים. אחד מאלה שעשו קריירה מעיבודים מתוחכמים שבוצמעו גם בישראל, היה ג’ונתן בורן עם ‘אגם הברבורים’ ( גברים) שלו, ‘קאר-מן’ ועוד.
קיילין נייט ( Caelyn Knight ) בתפקיד הראשי הייתה מרגשת ביותר והעניקה מימד של מורכבות רגשית לדמותה רבת הפנים. כל מבצעי להקת בית האופרה של ליון היו מצויינים ובעיקר היה נעים לגלות שליצירה יש תוקף ורלוונטיות גם אחרי כל כך הרבה שנים.
בלט קולברג בקר בארץ ב-1993 עם היצירה הזו ועם אנה לגונה בתפקיד ג’יזל כחלק מתכנית המחול של פסטיבל ישראל, כשאק היה עדיין מנהלה האמנותי של בלט קולברג. זמן לא רב אחר כך עזב אק את תפקידו כמנהל אמנותי של קולברג ומאז לא ביצעה להקתו את ‘ג’יזל’.
שחזור מורכב לא פחות בא לבטוי בהעלאתה המחודשת של יצירת קאלט מתחילת שנות השמונים שנקראת ‘זופסי קומדי’ ( Zoopsie Comedy ) שנוצרה בעקבות שיתוף פעולה של כוריאוגרפים, רקדנים, מוסיקאים ומעצבים והדגול שבהם הוא אופנאי הצמרת קריסטיאן לאקרואה ( Christian Lacroix ) שעיצב ל’זופסי’ 85 תלבושות שונות ומשונות, כל אחת מהן יציר דמיון מופלג, שלא לומר מופרע במעט. חלק מהעיצובים קרצו לעיצובי המחול הבאוהאוסי של אוסקר שלמר, לעיצובי ארט דקו ומקורות אמנות חזותית נוספים.
היצירה המתויגת כרביו כוריאוגרפי וכמיוזיקל היא פרי מוחם של שני יוצרים עם ראש פרוע במיוחד- דומיניק בויאבין ודומיניק ריבוא ובביצועה לקחו חלק במקור שתי להקות: ‘לוליטה’ ו’בו גסט’ ( Lolita et Beau Geste ). קשה לדמיין עבודה עם הרבה יותר גירויים חזותיים של אוסף התלבושות המרהיב, חלקי סט מפוסלים , יצירתיים להפליא, גרמי מדרגות מתניידים וחבר רקרנים מוכשרים, מצחיקים, שלא מורידים מהלך. עם זאת הגודש הזה בעוכרי ההנאה.
השנים לא היטבו גם עם אחת הלהקות היפניות פורצות הדרך- דאמב טייפ ( Dumb Type ) להקה שקמה בתחילת שנות השמונים בקיוטו כקולקטיב. חבריה הרחיקו לכת ואף התגוררו וניהלו משק בית משותף. היא התאפיינה בכך ששמה דגש על מוסיקה ותאורה כמרכיבים בעלי משקל שאינו נופל מזה שניתן לתנועה עצמה. הם היו כמעט פראיים בקנאותם, חריפים ובוטים באופני הביטוי הבימתי שלהם והטיחו את המחול אל פנינו בעוצמה מהולה בחימה.
כיום, בתהליך היצירה לוקחים חלק ארכיטקטים, מהנדסי סאונד, במאי וידאו, מוסיקאים, אנשי מחשבים ומומחי אינפורמציה. העבודה ‘מסע’ ( Voyage ) עדיין עשוייה ברגעים מסוימים להעיר מתים מרבצם בהתקף דציבלים קצר ואכזרי ובמכות תאורה מטלטלות.
האמצעים נותרו, המבצעים עומדים בתור, אבל חלק מהיוצרים המקוריים שנשפו בעורף חבריהם והעניקו ליצירה אנרגיות מוצפות דחיפות- אינם עוד אתם. אחד נפטר מאיידס ועוד כמה מהגרעין הקשה עזבו בנסיבות שונות. דאמב טייפ של היום בת שלושים וחמש וזה מורגש.
מי שכוחם במותנם במובן המלא של המילה הם חבורת ‘פוקימון קרו’ ( Pockemon Crew ) להקת ההיפ-הופ מליון, זו שזכתה בפרסים בתחרויות בינלאומיות להיפ-הופ, זו שמצליחה בנקל למלא אולמות ולהוביל אחריהם חבר מעריצות אפרוחיות שמצטיינות בעיקר בלצרוח, לצעוק, לילל ולהראות נואשות עד דמעות וכל זאת בכדי להביע הערצתם לגיבורי התרבות הללו.
מי היה מאמין שעל השטיח האדום שמוביל לאולם המרכזי ב’פאלה דה פסטיבל’, שם מתקימות מדי שנה פרימיירות מתוקשרות של כוכבי תעשיית מסך הכסף תרתי משמע, באותו פואייה שבו מצטופפים כל השנה יקירי קאן, ניס, קפ ד’אנטיב ושאר שמות שריח הכסף נודף משולי פרוותיהם, יארח את הצעירות הצווחניות ואת להקת ההיפ-הופ הכובשת הזו.
הממסד הצרפתי חבק אותם בהתקף של רב-תרבותיות פוסט-מודרניסטית פאר אקסלנס, גם כשעדיין עסקו רק ברוטינות טכניות אך וירטואוזיות עד עצירת נשימה, מסוגם. אבל הבמה ‘הדיחה’ לא מעט ממנהיגי ה’קרו’, מילה נרדפת ל’גאנג’, חבורה, במובן המסוכן של המילה. תוך שנים ספורות זכינו לראות- וזו לא הערה סרקסטית- היפ-הופ אישי, פוליטי ואפילו ענוג לעיתים. אם כי לא הפעם.
הפוקימונים הביאו לארמון הפסטיבלים את ‘חלום הכדורגל’ בלי כדור, אלא עם רקדנית קלאסית, זמרת ושחקנית צרפתיה. יש להם תאורנים מתוחכמים וסאונד מקצועי ובכל זאת, הם במיטבם כשהם מסתחררים על אמה אחת, הרגליים במספרת הנוטה הצידה במקביל לבמה וזאת רק הקדמה למה שקורה שנייה אחר כך כשהם סורגים צמות עם הרגליים תוך צוקהרה לאחור. אין עליהם.
Festival de Marseille, Benoite Lachambre & Louise Lecavalier at Aix en Provence, July 09
Benoite Lachambre and Louise Lecavalier- Par B.I eux, ‘Is you Me’. Festival de Marseille at Pavillon Noir, Aix-en-Provence, July 4, 09
Photo: Andre Cornelier
אורה ברפמן
גיחה של יום לפסטיבל מרסיי ( (Festival de Marseille כדי לראות את לואיז לקבלייה רוקדת, אחרי שנעלמה משורות להקתו של אדוארד לוק לה לה לה יומן סטפס (Eduard Lock- La La La Human Steps ) , דרשה הפקה מסובכת משהו. באופן רגיל, מרבית אירועי הפסטיבל מתקיימים בחללים הנמצאים במתחם הנמל של מרסיי. זמן קצר לפני פתיחת הפסטיבל באמצע יוני, ועד עובדי הנמל עשה שרירים ופתח באחת מעשרות שביתות עליהן הוא אמון בעשור האחרון וביטל את הכניסה לנמל, וכך נאלצה ההנהלה למצוא אולמות חלופיים. רובם נמצאו במרחב העירוני של מרסיי תוך שיתוף פעולה ורצון טוב ברמה המקומית. אישור על קיום המופע היחיד בו התכוונתי לצפות הגיע כמעט ברגע האחרון.
לשמחתי, הדואט של הכוריאוגרף הצרפתי בנואה לשאמברה ולואיז לקבלייה עבר לעיירה אקס-א-פרובנס הנמצאת במרחק של כלום ממרסיי, אל ‘הביתן השחור’- נמל הבית המרהיב של אנז’לן פרלז’וקאז’ ( Anjelin Preljocaj ) ולהקתו, שנפתח לפני כשנתיים.
בביקורה האחרון של לה, לה, לה יומן סטפס בעונה שעברה, חסרה עד מאד רעמת הרסטות בגווני פשתן של לקבלייה וכמובן נוכחותה הבלתי נשכחת. לקבלייה גילמה בנוכחותה את הדמוי המרכזי של להקתו של לוק כלהקה חדשנית, פורצת גבולות, לא מעט בזכות ביצועיה הקמיקזיים של הרקדנית הקטנטונת הזו שהחדירה קשיחות רוקיסטית למחול העכשווי.
היום היא מראה בגאווה לכל מי שמוכן צילום בסלולרי של שתי הבנות התאומות שלה בנות השמונה. הדיווה הקשוחה, מסתבר, מתוקה להפליא, מלאת סקרנות ולא עושה סחרורים ורטיקליים באויר בשביל אף אחד מאז פציעתה לפני עונות אחדות.
האולם ב’פבילון נואר’ לא גדול, הוא רחב יותר משהוא עמוק והוא נוח וידידותי למשתמש בזכות מרחב נדיב לרגליים.
הדואט ‘האם אתה אני’- Is You Me)) מתנהל על במה לבנה, ובחלקה הקדמי משטח רחב, שמתרומם אלכסונית ומותיר רווח בינו ובין הקיר האחורי. אם כי על הבמה שני רקדנים, לקבלייה ולשאמברה, למעשה ישנם שותפים נוספים בזמן אמת. משני צדי הבמה ניצבות עמדות מחשבים פעילות. בצד ימין המוסיקאי האמריקאי ממוצא יפני האן רווה (Hahn Rowe ) שמחובר לסצינת המוסיקה המודרנית בניו-יורק ועבד עם שורה של יוצרים ידועי שם. חלק מהמוסיקה שכתב מוקלטת מראש ומעובדת ומרובדת במהלך המופע ועליה מתווספים קטעים שהוא מנגן חי בכינור חשמלי.
משמאל, מאוישת העמדה במפיק הראשי ובאמן המחשב לורנט גולדרינג ( Laurent Goldring ) שמייצא דימויים מרהיבים המוקרנים על הבמה, הקלעים והרקדנים. במהלך המופע מתווספים ונמחקים אלמנטים , כעין הערות הויזואליות שהוא משגר מהמחשב בתגובה להתרחשות התנועתית. חלק מהדימויים הם בעלי יישות עצמאית ואחרים מסתמכים על הפוזיציות של הרקדנים כמעט בזמן אמת, או על האופן בו מונחים אביזרים (מספר פרטי לבוש) שמשמשים את הרקדנים.
זהו אחד מאותם מופעים יחודיים שלא ניתן לדון או להפריד באחד מהמרכיבים מבלי להתיחס לשאר בשל הסימביוזה המוחלטת ביניהם שיוצרת אינטראקצה בין שלוש הדיסיפלינות היצירתיות הדוברות זו עם זו מול עינינו בה בעת.
שני הצילומים המלווים את הדיווח הזה, משקפים לא רע את רוח היצירה, ובה ההפרדה בין אביזרים דו מימדיים ( בעיקר הודיז) לגוף הרקדנים התלת מימדי לא תמיד אפשרית בשל תעתועי ראייה. בנוסף, הדימויים המוקרנים מוסיפים מידע ויזואלי ששואב את מתארי פרטיו מאינפורמציה הנמצאת על הבמה. לא אחת גם הרקדנים בתנוחות משולבות מתעתעים בצופים כשגוף עליון שייך לאחד והתחתון לשני, משחק המתאפשר בשל המרווח בין הבמה לקיר אחורי וכן בזכות המדרון של קדמת הבמה.
כאן שולב מהלך יצירתי פורה ומלא דמיון של בנואה לשאמברה וביצוע מבריק של לואיז לקבלייה, בדואט שמנצל את המדיה הדיגיטלית ומצד אחת מוליך אותה ישירות למחול ומצד שני- ניזון ממנה.
שיווי המשקל המדויק מותיר צופים מופגזי חושים עם חוויה עזת טעמים.
Montpellier Dance Festival 09
פסטיבל מחול מונפלייה 09
המהדורה ה-29 של פסטיבל מונפלייה החלה ב-19 ליוני והסתיימה ב-5 ליולי . שבועיים של מחול לוהט במובן המילולי של המילה. גל החום שנחת על אירופה הפך את העיר הים-תיכונית הזו לכמעט בלתי נסבלת באמצע היום, עם טמפרטורות של עד 37 מעלות שגרמו לתל אביב להראות אביבית.
עם זאת האולמות היו מלאים עד אפס מקום והחום הוציא את תושבי העיר אל רחבי פרק השדרה על שלל מסעדותיו, אל בתי הקפה, עד לשעות הקטנות, צופים במופעי תאטרון הרחוב, בנגנים נודדים בכיכר המרכזית ובמפגש חובבי הטנגו שלא מחמיצים ערב.
בתוך החום הזה העלה עמנואל גל את ‘וריאציות חורף’ ( Emanuel Gat- Winter Variations ) על הבמה הגדולה , אופרה ברליוז (Opera Berlioz ).
עמנואל גת
photo: Mia Alon
‘וריאציות חורף’ של גת הם אכן כמשתמע, פיתוח במובן מסוים של הדואט ‘מסע חורף’ שיצר גת עבורו ועבור רועי אסף לפני מספר עונות. זה עדיין דואט, אלא שהעבודה היא באורך מלא וההחלטה לעלות אותה על הבמה הגדולה ביותר בעיר היא לקיחת סיכון לא מבוטל של הנהלת הפסטיבל ואכן כשעולה האור על הבמה, השניים הדוממים במרחביה, בתאורה המרהיבה שיצר גת עצמו, נדמה כאילו הם שני שורדים במרחב מתפשט.
קשה לתאר איך השניים, בתנועה נטו נטולת יומרה, ללא חבילת טכניקה, פירוטכניקה וטכנולוגיה באמתחתם, הם לא רק מחזיקים את הבמה אלא גם את הלב בעבותות.
את השפה של גת מכירים בארץ היטב. הוא לא עושה כאן משהו חדש מבחינת סגנון אלא מביא את שפתו באופן כה מזוכך, כה צלול וכה כנה שאי אפשר לעמוד אדישים בפני האמת החשופה מול הפנים.
זו יצירה מצוינת, הבשלה והטובה בעבודותיו.
המוסיקה היא של ריכרד שטראוס, ריאד אל סונבטי (Riad al Sunbati ) והחיפושיות. כאמור, את התאורה יצר גת עצמו והיא מאופקת אולי בשל המונוכרומטיות שלה ונדמית כמחלקת את הבמה לערוגות רוחב מפוארות בעושר גווני אפור נזירי. היא מצליחה להעצים שינויים בתכנים הרגשיים של העבודה.
גת ואסף חושפים מערך יחסים חברתיים ביניהם ובו שכבות ומעמקים, מרכיבי חברות בין-גברית שבה משקל נכבד לרגישות, עדינות, כנות, עוצמה וסולידריות הומנית באופן שנוגע בחדרי בטן, בעצב עמוק.
ההשפעה של היצירה עוצרת נשימה. לעיתים כוחה כשל רוחות המיסטראל הקשוחות היורדות מהרי האלפים ולעיתים היא עדינה כרוח קיץ ערבית.
ממונפלייה נסעו גת ואנשיו לפסטיבל המחול של לינקולן סנטר בניו-יורק.
בכלל, זו הייתה שנה מרתקת לגת. באפריל הוא העלה את עבודתוHark , עבודה מוזמנת במיוחד על ידי האופרה של פריז, אולי להקת הבלט הטובה בעולם ביכולות רקדניה ובטווח הרפרטוארי שלה. זו עבודה לשתים עשרה רקדניות- על פוינט!. נסיון ראשון לגת לעבוד עם להקה מהשורה הראשונה ולהתמודד עם שפה שונה בתכלית מזו שעסק בה קודם לכן. אנשים שהיו במופע אמרו שהיה טוב. הוכחות ביו טיוב.
הלקוחות הקבועים.
מנהלו האמנותי של הפסטיבל הוא ז’אן-פול מונטנרי (Jean-Paul Montanari ), יהודי ממוצא מרוקאי בתחילת שנות ה-60 לחייו והפסטיבל שהוא מנהל הוא נחשב לאחד מהחשובים. מונטנרי לא עושה לעצמו חיים קלים והוא משתדל שרב המופעים יעלו בבכורה - עולמית או לפחות צרפתית. בתמהיל ישנו מספר מצומצם יחסית של להקות גדולות ובעלות מוניטין והרב מופעים של להקות לא גדולות ממש, לצד עבודות של יוצרים עצמאיים. מונטנרי רואה את תפקידו כמאתר להקות העוסקות בהרחבת גבולות המחול ולכן שם המקום לראות מה חדש, לאן נושבת הרוח. יש אצלו עדיפות בולטת ללהקות או יוצרים מארצות המגרב, מאגן הים התיכון ואוכלוסיות פחות שבעות. פוליטיקה של המחול נוכחת כאן תמיד. מונטנרי היה אחד הראשונים שעודדו יוצרים של להקות היפ-הופ שהתמחו בעבר באקרובטיקה תחרותית לעבור לביטוי בימתי מורכב והרבה יותר אישי מטכני. תוך שנים ספורות אכן התגלו כמה יוצרים שעוררו עניין רב.
גם השנה היו לא מעט יצירות של יוצרים מוסלמים ואחת מהן היא הלה פאטומי (Hela Fattoumi ) שיצרה עבודה ביקורתית על מצבה של האישה בעולם המוסלמי, בפרט לנוכח הדרישה המתגברת להחביא את גוף האישה תחת כלוב הבד הנקרא חיג’אב.
למתמידים לבוא ברור כי במבחר הרפרטוארי יזכו לראות יצירה של מתילד מונייה, ( Mathilde Monnier ) שמנהלת את המרכז הכוריאוגרפי של מונפלייה, אחד מ-22 מרכזי
השנה בחרה מונייה להעלות יצירה בכנסייה מודרנית קטנה בפרוור הצועני של העיר.
מי בכלל ידע שיש צוענים עירוניים במונפלייה? הכנסיה נאה. במרכזה העמידה מונייה מיצב של חפצים, רובם ציוד אודיו וכמה מוניטורים מאובקים. סביבם עלו וירדו קבוצות חובבים של ילדים, נערים, מבוגרים וזקנים, אליהם צורפו כמה רקדנים צעירים וחברי חוג לטיקוונדו. סך הכל מעל 70 משתתפים.
המקום שלא היה ממוזג, וה”יצירה” שלא הובילה רחוק גרמו לי לחמוק באמצע החוצה, לאוויר ההביל וכך צפיתי בחיי הרחוב של כמה משפחות צוענים מתחת עץ על המדרכה, מחזה שהעניין בו עלה כמה מונים על זה שהתרחש בתוך הכנסייה.
לקוח קבוע נוסף היה כמובן רימונד הוג ( Raimund Hoghe ) שהוזכר במהלך השנים בכל מהדורה של מונפלייה בעשר השנים הראשונות. יצירתו הראשונה הייתה ‘ידידתי שרלוט’, או משהו דומה, כששרלוט הייתה דוגמנית-על שוודית , גבוהה, דקה, עם פוני ושיער אדמוני חלק וארוך. היא הלכה לאט על קו בלתינראה ואף ישבה על כיסא. הוג הלך במסלולים ישרים עם הפסקות ארוכות. מפעם לפעם התיישב. לפעמים על ברכיה.
יש לציין שהוא בקושי הגיע למותניה.
השנה העלה הוג דואט עם רקדן מתולתל שחור, צעיר, חסון בעל גוף שרירי מושלם, שהתנועה זורמת מתוכו בטבעיות. מוצאו מקניה.
לעומתו הוג הוא מקריח, לבן חוורני, מבוגר, גופו רופס, סובל מהפסקת גדילה מוקדמת, מספר עיוותים ובהם גיבנת קשה ובעיות רפאויות נוספות. התנועה באה אליו בשלב מאורח בחייו, אחרי שעסק בעיתונות והיה הדרמטורג של פינה באוש שנים ארוכות ואף כתב עליה ספר או שניים. או אינטלגנטי, סקרן, רגיש ונועז בהרבה מרב היוצרים האחרים- לאור נתוניו.
למזלו במונפלייה ישת תמיכה ביוצרים קונספטואלים. במילים אחרות- יוצרים שלא יודעים או לא רוצים להזיע, להשתמש בפירורי טכניקה ושונאים מחול.
מאז’ שרלוט’, הפך הוג ליקיר הפסטיבל ובמהלך השנים, הוא מבין במה מעט טוב יותר וגם אני התרגלתי.
מרק מוריס Mark Morris dance Group
photo: Gene Schiavone
ליוצר האמריקאי מרק מוריס יש מוניטין מפה עד הודעה חדשה. הוא מחזיק בלהקה מצליחה מאד ויוצר בקצב רצחני עבודות חדשות. למיטב זכרוני הוא היה בארץ רק פעם אחת, אולי אני טועה.
בכל מקרה הוא יבוא לקראת סוף השנה לעונת המחול במשכן עם להקתו שתעלה שני ערבים. אחד מהם ‘ריקודי מוצרט’, אותו העלה במונפלייה בשני הערבים שחתמו את הפסטיבל.
בבוקרו של המופע, התוודענו אליו במסיבת העיתונאים היומית. הוא שמנמן מאד, הגיע לבוש בברמודה אדומים וטי-שירט זרוק וחיוך ענק על פניו. שביעות רצון, מסתבר, היא תכונתו הבולטת. מאחוריו שובל ארוך של כל הפרסים האפשריים ושורת תארי דוקטור לשם כבוד. בעקבות האחרון שהעניק לו תואר בפילוסופיה הבהיר לעיתונאי צעיר שאין כל קשר בינו לפילוסופיה.
פעם היה מי שכינה אותו הילד הרע של המחול. מוריס אהב את זה. עובדה שהוא סיפר לנו את זה פעמיים. הוא גם תאר את הסצינה החצופה והמתריסה בגינה זכה לכבוד הזה. בעבודות שהעלה כאן ובעת ביקורו בארץ, לא היה לצעיר החצוף והבוטה כל זכר. להיפך. עבודות שלו מתוקתקות במיומנות ולא חורגות בכלום מהמחול המופשט, הזורם, הניאו-קלאסי המכובד הכה אהוד על הקהל האמריקאי הרחב. ומוריס ממשיך לספק את הסחורה, ומעל ל- 120 הוכחות מונחות בכיסו.
רקדניו גדולים מרקדני בלט שאנחנו רגילים לראות בלהקות מחול. הם חזקים, מיומנים כראוי למעט רקדן אחד, לא עוררו עניין מיוחד. הוא נחשב לבעל הבנה, רגישות ותפיסה מוזיקלית ויצירותיו נבנות על מוסיקה ספציפית, על מורכבותה ופרטי פרטיה.
כדי שלא נחשוד בו בהליכה בתלם, תרם מריס כמה הבחנות משלו; שונא לראות רקדנים מתאמנים או לומדים תפקידים, לא מעניין אותו לראות עבודות בתהליך: “תזמינו אותי כשהעבודה מוכנה. אני אקנה כרטיס ואבוא” ונידב “ירידה” רצינית על NYCB שלמופעיה לא טורח ללכת כי הוא לא יכול לראות איך הם מחרבים את העבודות של בלנשין. אמר. צניעות, היא עוד תכונה שלא מאפיינת אותו.
סיכום קצר
שמונה ימים וכתריסר וחצי מופעים לא אחטא אם אומר שלא הייתה זו המהדורה החזקה ביותר של הפסטיבל. נכון שחמצתי את יזראל גלוואן, אמן פלמנקו- והרבה יותר- וסולו ראשון של אנז’לן פרלז’וקאז’ עליו היו דעות חלוקות. אציין לטובה עוד את הלהקה הברזילאית של ברונו בלטראו (Bruno Beltrao )
מריו דה ז’נרו שאסף 9 רקדני היפ-הופ קשוחים, והפך אותם לפצצות אנרגיה מתגלגלות, קופצות לאחור ומסתחררות באוי במופע קצבי, קשוח, חשוך ומדליק. האנרגיות שלהם כמעט לא אנושיות. המופע נוטף נחישות רווית טסטוסטרון. תענוג צרוף.
הייתה תחושה שזהו פסטיבל בינתיים, עד שיגיע תורן של חגיגות השלושים.
בקרוב:
דיווח מאקס א פרובאנס:
לואיז לה קבלייה, הסולנית הקמיקזית של לה לה לה יומן סטפס- איפה היא היום?
Arabesque- Arts from the Arab World in Washington D.C.
Arabesque- Arts of the Arab World.
פסטיבל ‘ערבסק’ לאמנויות ארצות ערב בארה’ב- חשיפתה של תרבות רבת פנים מול חשדנות ודעות קדומות.
איסמי שמס. קהיר
שורה תחתונה: היה תרבותי ומאד מנומס. ובפרפראזה אומר ” כשהמוזות רועמות, התותחים שותקים”. בינתיים, על כל פנים.
את בדל הפרובוקציה סיפקה ידידתנו קארימה מנסור, מיסדת להקת המחול העכשווית הראשונה במצריים ואליה נשוב בהמשך.
לראשונה התקיים פסטיבל אמנויות ארצות ערב- ‘ערבסק’- בוושיגטון בירת ארה’ב, בהיקף חסר תקדים. הפסטיבל שהסתיים לאחרונה, התרחש בעיתוי אופטימלי, בעת כינונו של ממשל חדש בוושינגטון הבירה, בראשותו של ברק אובמה. מטרתו העיקרית הייתה לחשוף את התרבות המגוונת, רבת הפנים של העולם הערבי ובאמצעותה, לשנות את הדמוי של העולם הערבי, במיוחד אחרי עירק ו- 9/11, כגוש איסלמי הומוגני המורכב מקנאות דתית, ערש הטירור העולמי.
באמצעות אמנות ומבט רב מוקדי במורשת התרבותית העשירה של ארצות האיסלם ביקשו יוזמיו לשנות מנעד רחב של דעות קדומות וסטריאוטיפים תרבותיים-חברתיים.
הפסטיבל שהסתיים בימים אלו, הציף את הבירה בעשרות מופעים מכל תחומי התרבות והאמנות, לשם הצגתה של התרבות הערבית ככור היתוך של אמנויות ובכללן: מוסיקה, שירה, תיאטרון, מחול, ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ואופנה, ובמהלכו התקיימו איספור אירועים, מפגשים, הרצאות ואינטראקציות לא פורמליות מרגשות.
חלק מהמופעים ימשיך להתנייד ברחבי ארה’ב עוד מספר שבועות ויגיע לקהלים נוספים, גם בערים בהם יש ריכוזי אוכלוסיה שמוצאם ממדינות איסלמיות.
הפסטיבל הרשמי התקיים ב’מרכז קנדי’ בוושינגטון במשך שלושה שבועות ולקחו בו חלק שמונה מאות אמנים שבאו מ-22 מדינות ובהן סודן, בחריין, לבנון, מצריים עירק ועוד.
קיומו של הפסטיבל ב’מרכז קנדי’ העניק לאירוע גושפנקא יוקרתית מאחר ובמקום מתקיימים אירועי תרבות מקומיים ובינלאומיים מהשורה הראשונה, אך מעולם לא התמודד מרכז קנדי עם אתגר כמו זה.
פסטיבל ‘ערבסק’ היה האירוע הגדול מסוגו שהתקיים אי פעם בארצות הברית ועלותו הגיעה ל-10 מיליון דולר. אין ספק שעתוי ומיקום הפסטיבל השאפתני הזה היו יותר מוצלחים משניתן היה לחזות מראש, מאז עלה הרעיון לראשונה. רצה הגורל וחילופי השלטון בוושינגטון והרוחות החדשות הנושבות מהמשרד הנשיאותי של אובמה, העניקו לקיומו משנה חשיבות פוליטית, שחיזקה את האג’נדה של מטרותיו.
אליסיה אדאמס סגנית המנהל לתכניות בינלאומיות ואחראית על המחול אמרה לעיתון ‘אלערבייה’: “רצינו לקיים את הפסטיבל מזה זמן רב וחיכינו שהמצב הפוליטי יתייצב, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבל הסכמה של מבצעים ערביים להגיע לארצנו”.
בהנהלה דיברו על קשיים לקבל הסכמת המבצעים, אבל לא אף מילה על הטירור והבינלאומי ועל ההשתייכות של מרבית מבצעיו למרחב המוסלמי. נקודה זו רגישה במיוחד ושימוש במילה שתאזכר את הטרור הבינלאומי ומדינות ערב, או ארצות האיסלם, יכול אך להצית רגישויות יתר, משני צדי המתרס, לחזק דעות קדומות ומתיחות בין דתית. לכן שמים דגש בהנהלה על חשש מתגובות בעקבות המלחמה בעירק, המלחמה ב”טרור” (חסר שם) והתמשכותו של ה”קונפליקט” בין ישראל לפלסטינאים.
חששה של הגברת אדאמס לא היה חשש שווא. כולם יודעים שמאז התקפת הטרור בניו-יורק גבר החשד כלפי כל ילידי הארצות הערביות. התנאים לקבלת אשרת כניסה הוקשחו ויחס הרשויות לערבים- מקומיים ותיירים- חשדני ביותר. לא אחת אנחנו מקבלים דיווח על הערות גזעניות בוטות.
מצד שני, ההתנגדות למדיניות ארצות הברית ובמיוחד זו שהיא יישמה ומיישמת במזרח התיכון, בעירק ובאפגניסטן, גורמת ליוצרים רבים שלא לשתף פעולה עם האמריקאים, במיוחד לא בסוג פעילות כמו הפסטיבל שיש הרואים בו עלה תאנה תרבותי, אם תרצו- מלכודת דבש, שנקודת מוצאו מגישה פטרונית.
מצד שני, רבים רואים בחיוב את הפסטיבל, בעיקר תושבי ארצות הברית שמוצאם ממדינות ערב. אלו למעשה אנשים שבחרו לקשור גורלם עם העולם המערבי והם משתפים אתו פעולה בכל המישורים בחיי היום יום שלהם. הם גם אלו שסבלו הכי הרבה מדעות קדומות נגדם שהוקצנו מאז הפיגוע במגדלי התאומים.
“מבחינתנו הפסטיבל הוא כרוח רעננה ביחסי שתי המדינות” מצטט העיתון את אחד הסטודנטים שבאו לצפות באירועים, “אני רק מקווה שמרכז קנדי ימשיך לקיים מופעי חילופי תרבות שכאלה גם אחרי שהפסטיבל ייסגר. זה הכרחי אם ברצוננו לשנות את נקודת המבט של האמריקאים.”
לא פלא שההכנות לפסטיבל ‘ערבסק’ ארכו חמש שנים והיו אתגר לוגיסטי עצום. שלב בחירת המופעים המשתתפים ארך שנתיים וחצי ובתקופה זו נסעה ההנהלה האמנותית ברחבי העולם הערבי כדי לראות מופעים ולהפגש עם אמנים מקומיים. חלקם יוצרים בני זמננו מתחומי אמנויות שונים וכן מבצעים של אמנויות מסורתיות, עממיות. אדאמס מדגישה כי האיכות הגבוהה של כל סוגה הייתה המדד המרכזי בבחירת המופעים. אחר כך צריכה הייתה ההנהלה לארגן אשרות כניסה לשמונה מאות האמנים שהוזמנו, אתגר לא פשוט באקלים הפוליטי הנוכחי. אחר כך באו הסידורים הטכניים- שינוע תפאורות, תלבושות, אביזרים ועוד.
מרווה עוואד מ’אלערביה’ מציינת כי הפסטיבל משול לנס, לאור הקשיים בכינונו. לגבי מרבית המשתתפים היתה זו הזדמנות ראשונה להופיע בארה’ב. ביניהם אפשר היה למצוא פסנתרן צעיר תלמיד תיכון מעירק, כוריאוגרף מרוקני ח’אליד בנגריב, מקהלת הילדים הגדולה ‘אל-פארה’ מסוריה, קבוצת היפ-הופ ‘כנען’ מסומלי, להקת המחול הלבנונית ‘קרקלה’ ( להקה בנוסח פולקלור מטופח מסוגת ‘מוייסייב’ א.ב.) או להקת המחול המודרנית הראשונה מקהיר של קארימה מנסור.
כן התקימו סדרות שלמות שהוקדשו לספרות וקולנוע ערבי שזכו להצלחה מופלגת, אומרים המארגנים. הביקורת אהבה רבים מבין העיבודים למחזות קלאסיים, אנסמבלים של מוסיקה מסורתית לצד פיוג’ן, דרווישים מחולים לצד היפ-הופ ומחול מודרני, משוררים, ציירים ויוצרי מלאכות יד מסורתיות ומטבע הדברים- שוק ערבי שהפך למרכז ההתרחשות מדי יום ביומו. הקהלל הרב שנהר למרכז, גילה את השוק ואת ההתנהלות המסחרים האופיינית לו, השונה כל כך מזו שהורגלו אליה המבקרים בשאר ימים מעונבים במרכז.
לאור ההצלחה, חלק מהמופעים הוזמן להאריך את שהותו ולהופיע במרכזי תרבות נוספים; טרגדיה ערבית שביים סולימאן אל-בסאם מכווית: עיבוד ערבי למחזהו של שייקספיר- ריצ’ארד השלישי, הוזמן לניו-יורק, מקהלת הילדים ‘אל פארה’ הוזמנה לסיור בכמה ערים.
לאור היחסים הטובים שנרקמו בין אדאמס למשתתפים, רבים מהם יוזמנו לוושינגטון גם בעתיד.
אחת הלהקות הבודדות שמתמודדת עם מחול עכשווי חזרה לקהיר בתחוש הישג.
שרה קאופמן מה’וושינגטון פוסט’ שהלכה לחפש פרובוקציות, או מסרים פוליטיים בוטים ומתריסים חזרה מאוכזבת. “בשנה האחרונה חזינו במספר מסרים פוליטיים מושכי תשומת לב שבאו מעולם המחול- הפרויקט המתמשך של ויקטוריה מרקס: ‘לא על עירק’; ‘אנדרגראונד’ של דויד דורפמן, מחווה המתיחס ל- ‘מחתרת מזג האוויר’ ( Weather Underground ) ׁ)ארגון טרור שבקש להוריד את הממשל. אחד מעשרת אירגוני הטרור בראש רשימת ה- FBI א.ב) ; וחידושו של המחול ‘הבוגד’ שיצר חוזה לימון שהושפע מהמקתרתיזם של שנות החמישים. בעונה הקרובה אין באופק מחול מקטר. גם לא של בילי טי ג’ונס, פרובוקטור סידרתי- שבימים כתיקונם אפשר לסמוך עליו- לא מצא על מה לרטון.
האם עכשיו כולם פשוט מאושרים, אם כי עניים?
יש באופק נקודה קטנה שעשוייה לעורר את המצפון והיא באה מכיוון פסטיבל ‘ערבסק’ במרכז לינקולן.
האירוע בכללותו היה מתון למדי. אם ביקשתם עקבות מחאה לא תמצאו אותה כאן, למרות שבאיזור ממנו באו המופעים, שיש בו הרבה דעות נחרצות בענייני דת והפרדה מגדרית, שימוש בגוף ככלי לביטוי הוא נושא בעייתי ביותר. לגבי נשים רבות הוא כלל לא קיים כאופציה.
אולם, עבודה אחת מציעה מבט חד על המציאות: ‘ Temporament ‘ , עבודתה של היוצרת המצרית קארימה מנסור, דואט אותו היא מבצעת יחד עם הנקשן אחמד קומפאורה (Ahmad Compaore ), שמתייחס לנושא מאבק האישה בכבלי המסורת.
מנסור מכירה היטב את החומר, ב-1999, אחרי שסיימה את לימודיה בביה’ס בלונדון למחול עכשוי, הקימה את קבוצת המחול ‘Ma’at ‘, הלהקה המודרנית העצמאית הראשונה במצריים. מנסור היא אשה מרשימה עם שיער עבות שחור וגבות כהות ויש לה איכות תנועה רכה וחמה, כל עוד היא לא מתעמתת עם המתופף שלה, או מנסה להמלט, או נאבקת בבד אדום ארוך העוטף אותה כמגן.
הביטוי שלה רחוק ככל הניתן מריקודי הבטן שאנחנו מכירים, וזו הצהרה בפני עצמה”.
אם כי שמחתי על החשיפה לה זכתה ידידתי קארימה, נעצבתי לראות כי גם אשת תקשורת בעיתון מכובד לוקה בדעות מוטות תרבות. גם היא ציפתה בעצם לראות עוד ריקודי בטן והופתעה.
בדיוק לקהל הזה כוון מאמץ מארגני ‘ערבסק’ בוושינגטון הבירה; לקהל שוחר תרבות, סקרן’ שמוכן להחשף לתרבויות שלא הכיר קודם ומוכן לראות בהם ביטוי אמנותי לגיטימי.
Biennale de la Danse, Lyon- 08 ביאנלה למחול , ליון
ביאנלה למחול- ליון 08 Biennale de la Danse
אורה ברפמן
במהלך 6-30 בספטמבר התקיימה המהדורה ה-13 של הביאנלה למחול בליון. השנה, בחר מיסדה ומנהלה מזה רבע מאה- גי דארמה (Guy Darmet ) כותרת נושאית לפסטיבל: ‘חזור והתקדם’ שבאמצעותה ניתן לבחון מבטים רחבי טווח לגבי מרבית מ-54 המופעים שעלו העונה על ידי 42 הלהקות המוזמנות שבאו מקצווי ארץ, ליתר דיוק מ-19 מדינות מארבע יבשות.
מזה כמה עונות שאין בפסטיבל זה ייצוג להקות ישראליות. להזכירכם, לפני עשר שנים השתתפו בליון להקת ליאת דרור וניר בן גל, ברק מרשל, להקת בת-שבע וענבל פינטו. ברק מרשל שחזר לעבוד בארץ על פרויקט מוזמן של סוזן דלל שיעלה בעוד שבועות ספורים. דארמה מגלה עניין בפרויקט וזה אולי יגרום לו לשוב ולבקר בישראל אחרי תקופה ארוכה מדי של התעלמות מהמתרחש כאן. בשנים האחרונות התעניינותו עוד גוברת במחול הברזילאי ובעידוד רקדנים אפריקאים, במיוחד מהמרכז למחול בבורקינה פסו, שאליו הוא קשור במיוחד.
לאור הנושא המוביל את המהדורה הנוכחית, ראינו לא מעט שיחזורי יצירות, חלקן בדיעבד, העניקו את החוויות היותר מרשימות בפסטיבל. העניין הרב ביותר בתחום השיחזורים- לפחות בין אותם 19 המופעים בהם צפיתי במהלך ביקור בן 10 ימים- התעורר בעקבות חידוש יצירתה של אנה הלפרין (Anna Halprin ) , כיום בסוף שנות השמונים שלה ועדיין פעילה. הלפרין יושבת בקליפורניה ונחשבת לאחת מדמויות המחול המשפיעות ביותר בחוף המערבי.
בביאנלה העלו את יצירתה: Parades & Changes, Replays . הלפרין, לשעבר רקדנית בלהקתה של דוריס האמפרי, החלה ליצור בשנות החמישים ולפני 40 שנה עברה מניו-יורק לקליפורניה. הרקע המגוון שלה במחול מהמחול המודרני דרך מחול הפוסט-מודרניסטי שהייתה עדה להתהוותו וכן השפעתו של פלדנקרייז, הובילו אותה להתנסויות מעניינות.
ביצירתה זו 6 רקדנים, בכללם בחור ישראלי בשם בועז ברקן. במשך 20 שנה הייתה היצירה משנת 1965 אסורה להצגה בפני קהל בגלל הערום הפרונטלי המעורב שבה. יש לזכור שהערום שלה הקדים את ‘שיער’ ואת ‘הו, כלכותה’. אני מניחה שההפקה המושקעת על במה גדולה בליון, עם סט ותאורה נפלאה, איפשרה ליצירה להראות טוב יותר משנראתה במקור. בכל מקרה יש בעבודה עניין, שמתחיל ומסתיים במחזורי התפשטות והתלבשות בקדמת הבמה. יש במחול אינטראקציה עם הקהל, טכסט בכמה שפות, כולל עברית כמובן, ומוסיקה של מורטון סבוטניק (Morton Sabotnick ). הרקדנים טובים ולכל אחד נוכחות מובחנת משלו בתוך החבורה. כמה דימויים חזותיים חזקים ישארו לאורך זמן, המרשים מביניהם שייך לסצינה בה הרקדנים קורעים פס נייר הפרוס לרוחב הבמה ואוספים את קרעי הנייר אל גופם כשהתאורה מאחידה את גוון עורם עם זה של הנייר. הניגוד בין הקוים האורגנים של אברי הגוף והפיסות הקרועות המשוננות יחד עם הקוים הישרים והשבורים של הנייר המתקפל יוצרים מראה מרהיב.
אחת הסיבות שלעבודה יש נוכחות רלוונטית גם בתקופה הנוכחית היא שהלפרין עסקה לא מעט בנסיונות כוריאוגרפים מושגיים ולא הסתפקה בעיסוק אסתטיציסטי גרידא.
שיחזור נוסף של יצירה, הפעם משנת 85 של סוזנה לינקה ( Schritte Verflogen II- Suzanne Linke ) משך לא מעט תשומת לב. רבים מהצופים מכירים את שמה אבל היו בחיתוליהם כשלינקה הייתה בשיאה. בישראל היא מוכרת לאנשי המחול והצופים היותר מבוגרים, ממופעי הסולו שלה בעבר ומהעבודה שעשתה עם הלהקה הקיבוצית- ‘עבודת נשים’. כמו כן באותם שנים הוקרן בטלויזיה סרט דוקומנטרי על המפגש בינה לבין יהודית ארנון שעורר עניין גם בגרמניה, מאחר וארנון היא ניצולת שואה והידידות שנוצרה בין השתיים היתה עילה לסקרנות. לינקה, תלמידתם של מרי ויגמן וקורט יוס, יחד עם ריינהילד הופמן ופינה באוש היו ממבשרי תאטרון המחול האקספרסיוניסטי הגרמני המתחדש אחרי מלחמת העולם ה-2.
במקור הריקוד נוצר כסולו ללינקה ועם שיחזורו, את התפקיד חולקה הכוריאוגרפית עם שלש רקדניות צעירות בעוד היא מבצעת קטעים מצומצמים בלבד. העבודה, העוסקת במבט לעבר ילדותה קיבל כאן מימד נוסף עקב הפער הדורי על הבמה החובר לנושא הזמן במחול עצמו.
גם כאן, השיחזור עושה חסד עם הזיכרון, אם כי קשה לומר שהמחול יצא כאילו הזמן לא שחק בו דבר. סוגת תאטרון המחול הגרמני שלה, בביצועה, תמיד העניק תחושת סטריליות רגשית, שנותרה על כנה.
דרך אחרת להסתכל על העבר כדי ללכת קדימה משותפת לכמה להקות שחזרו לדון בתקופות אפלות יותר בתולדותיהם. הנושא כמובן מרתק ביותר, אם כי מבחינה אמנותית ההצמדות אליו, כמעט ולא הניבה תוצר בימתי הולם. שתי להקות, אחת מברזיל ואחת מקמבודיה עוסקות בתקופת המהפכה הצבאית והשלטון הדיקטטורי שבא בעקבותיו.
‘מעבר לשדות הקטל’ (Beyond the Killing Fields ) הוא שמה של יצירת מחול-דוקומנטרי של אונג קן סן ( Ong Ken Sen ), כוריאוגרף סינגפורי שעזב את תחום המשפטים ועבר לעסוק במחול. במסגרת זו הוא מגלה עניין רב במסורות של התרבות הח’מרית ובמסגרת זו פגש את אם ת’יי ( Em Theay ) בת השמונים, אמנית המחול המסורתי, ששרתה כרקדנית בחצר המלוכה. עם עלייתו של פול פוט מנהיג הח’מר רוז’, נשלחו למחנות מאסר כל האמנים והאינטלקטואלים בקמבודיה ואחד מעשרה נותרו בחיים. אם ת’יי שרדה וכן בתה שהייתה אתה. היום היא מלמדת ורוקדת עם בתה ונכדתה. קן סן עוקב אחרי חייה באמצעות צילומי ארכיון וצילומי ווידאו עכשויים לצד אם ת’יי, בתה, רקדנית נוספת המגלמת את חברתה הטובה שנספתה ואמן תאטרון צלליות המכין בעצמו את בובות העור המורכבות, (עוד מסורת קלאסית) לתאטרון זה. הבמה משמשת לסיפורה האישי של ת’יי ולסיפורו של ציבור שלם שעבר שבר עצום תחת עולו של המשטר העריץ.
להקה נוספת שחוזרת כמה עשורים לאחור לתקופת שלטון הגנרלים הרודני, היא ברזילאית מריו דה ז’נרו ומורכבת משמונה גברים. להקת חבורת הגברים (Companhia Sociedade Masculina ) היא להקה רפרטוארית עכשווית ולתכנית זו בחרה בשתי עבודות מוזמנות, אחת של יוצר ברזילאי בשם הנריקה רודבאליו (Henrique Rodovalho ), מנהלה של להקה מצוינת מבלו הוריזנצ’ה בשם קוואזאר ( Quasar) ויוצר ממוצא יווני, בעבר היה רקדן מוכשר ביותר בבלט ליון בשם אנדוניס פוניאדאקיס ( Andonis Fondiadakis) , כוריאוגרף לא מאד מנוסה, אבל זכורה לי עבודה קודמת שלו ומוצלחת בהרבה. גירוד קל מעלה גם קשר ישראלי, אנדוניס וטליה פז רקדו יחד בתכנית שהוצגה במרכז המחול בליון- ((Maison de la Danse
חלק מרקדני הלהקה באו מלהקות כמו ‘גרופו קורפו’ החזקה ומבלט סן פאולו, לאחרים יש הכשרה בסיסית בלבד.
רודבאליו נבחר כדי ליצור עבודה על תנועת ‘טרופיקליה’ מסוף שנות השישים, בעיצומו של המשטר הדיקטטורי שבא בעקבות מהפכת הגנרלים והקיפה במקביל את כל אמנויות הבמה בעיקר מוסיקה, שירה ואף ארכיטקטורה – בכיר האדריכלים הברזילאים אוסקר נימאייר בן המאה בסרט דוקומנטרי על תרומתו, שהוצג לאחרונה בסינמטקים, אכן מסביר את דרכו גם בהקשר לטרופיקליזם. זה היה פרץ יצירתי מקורי שהתרכז במהלך שנתיים בלבד, אך השפעתו העצומה ניכרת בתרבות הברזילאית כולה עד היום. התנועה באה להתסיס את התרבות הקפואה והיה בה מרכיב מחאה חשוב. רבים מהאמנים הפעילים נאסרו כמו אלברטו ג’יל ואחרים כמו אוסקר נימאייר יצאו לגלות.
רודבאליו יצר עבודה צבעונית, דינמית שאכן משתמשת בסגנונות הבוסה נובה, אפרו-ברזיליאן והשפעות נוספות ובהם עיבודים של נעימות מוכרות מאת ז’ילברטו ג’יל, גל קוסטה ואחרים המזוהים עם התנועה.
הפוליטיקה לא נעדרה ממופע להקת ‘תאטרון המחול פאסו’ (Faso Dance Theater ) מבורקינה פאסו, לשעבר וולטה העילית.
בורקינה השתחררה מצרפת רק ב-1960. בליון העלתה הקבוצה את ‘בבמבה’ של מנהלה סרג’ איימה קוליבאלי (Babemba- Serge Aime Coulibaly ) ובה ארבעה רקדנים, שני מוסיקאים וזמרת ‘גריאו’- שירה מסורתית הנשמרת על ידי זמרים נודדים במדינות מערב אפריקה. הזמרת המלווה את המופע כל הזמן, מספרת בשירתה את השפעתם של ארבעה מהמנהיגים המרכזיים שהובילו את החברה ביבשת המשוסעת הזו ודרכם השפיעה על הדורות הבאים והם: פטריס לומומבה, תומס סנקרה, קוואמה נקרומה ונלסון מנדלה. האמצעים בימתיים , הסט, התלבושות, ההעמדה והתנועה היו בסיסיים ביותר וניכר שמחול עכשווי בבורקינה פאסו נזקק ביותר למשענת כמו זו שמעניק להם גי דארמה, בלעדיו הם לא ממש קיימים.
בניגוד למחול הדל מכל בחינה מבורקינה, זכינו לראות איך נראה הנושא המוביל ‘מבט לעבר ופנים לעתיד’ כשהוא נשען על כלכלה משגשגת. להקת המחול מטייוואן ‘לג’נד לין’ (Legend Lin) שביקרה כבר בליון לפני שמונה שנים בביאנלה שהוקדשה לדרך המשי, שבה שנית עם מופע ספקטקולרי משוחזר שמשתמש במרכיבים מהמיתוסים הקדומים במופע מרשים ביותר ובו לא מעט מעמדים מרהיבים ביופים. התלבושות, האיפור המיוחד, הטכסטורות והטכסטילים מביאים לבמה רגעים עוצרי נשימה ביופים, חושניים, המתהווים לאורך מרבית המופע בהילוך איטי עצור שמתחתיו רותחות עוצמות אדירות בגודל מיתי. זה שאוו פסוידו-אתני , אם כי הוא שואב מטכסים דתיים וריטואלים קדומים ומלווה במוסיקה עתיקה.
בעבודה 24 רקדנים חזקים ומרשימים במיוחד. הכוריאוגרפית הותיקה לי-צ’ן לין (Lee-Chen Lin ) רואה בעבודה הצדעה לאדמה המגינה ומכילה את הנפש ולחיפוש הבלתי נלאה אחר מודעות והארה.
עבודה חושנית לא פחות אך צנועה בממדיה היה דואט של אבו לאגרה (Abou Lagraa- D’eux Sens ) יחד עם רעייתו נאוואל. הנושא עוסק בזוגיות בהשראת המשורר והפילוסוף הפרסי עומר כיאם. לאגרה מיסדה של להקת ‘לה ברקה’ מביט אל העבר ומשחזר עבודה מלפני עשר שנים. בגילו זה באמת מהלך היסטורי. שני הרקדנים מצוינים, בעבודה חלקים מרשימים, חלקם מתרחשים בבריכת מים לא גדולה . יושבי השורה הראשונה ספגו רשמים ונתזים למכביר.
מבט לעבר עבר אישי, פרטי יותר מספק טרו סארינן ( Tero Saarinen) רקדן פיני שהרבה לבקר בישראל. מי שראה אותו מבצע את בי12 (B12) של יורמה יוטינאן לעולם לא ישכח אותו. את צעדיו הראשוני ככוריאוגרף עשה ב’בת שבע’ עם יצירה בשל ‘פלוק’ (Flock ). לפני שנים ספורות העלה בסוזן דלל את הסולו ‘האנט’ (Hunt) למוסיקה של סטרווינסקי ‘פולחן האביב’. בעשור האחרון הפך לאחד היוצרים החשובים בפינלנד והוא מוכר היטב גם מחוצה לה. לליון הביא את יצירתו האחרונה המבוססת על סרטי האימה של הקולנוע האילם. בתהליך העבודה הוא מספר, עבדו הוא ורקדניו על גירוש פחדים. העבודה (Next of Kin ) מזכירה אכן סרטי אימה על הדמויות החשוכות, המוסיקה המצמררת, האור האפור המעיק, התלבושות עם פיאות שיער מאפירות, שופעות ודמויות מסתוריות מאיימות, לבושות קרעים וקורים. בבכורה שנערכה בהלסינקי הקהל היה משועשע והגיב על הקריצות הויזואליות. בליון התקבלה העבודה יותר בתמיהה.
מבין המביטים לאחור בגעגוע פתאומי היה הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלבני אנז’לן פרלז’וקאז’ (Angelin Preljocaj ) שאף הוא אינו זר בישראל. להקתו ביקרה בארץ במסגרת בפסטיבל ישראל האחרון. קשה להאמין שהכוריאוגרף שיצר את N , יצירה קודרת, אפוקליטית וחזקה, החליט לחזור לבלט סיפורי רומנטי ולבנות יצירה סביב סיפור שלגיה על פי אגדות האחים גרים. אנז’לן פנה לאליל האופנה הצרפתית ז’ן–פול גוטייה - שהעניק למחוך מקום של כבוד בקידמת הבמה ויצר למדונה כמה תלבושות ובהם חזיית הקונוסים- כדי שיעצב תלבושות ל-26 הרקדנים מבצעים את סיפור שלגיה (Blanche Neige ) .
בערב הבכורה בליון צבאו על הפתחים נציגי המדיה בהמוניהם, לא כל כך בזכות הכוריאוגרף אלא בגלל שמו של אייקון האופנה (Jean-Paul Gaulthier ) שהתיצב באולם והוליך את הקול. אי לכך, אפתח בהערה על התלבושות. שלגיה זכתה בבגד לבן, שילוב של דראפה הלניסטי עם שובל מחתל תלוי בין ירכיה שהגחיך את דמותה של הרקדנית המקסימה. הלבוש הלא מחמיא הבליט את אזורי הגוף הפחות מוצלחים של הרקדנית. היא לא הייתה היחידה. כל נערות החצר היו לבושות בשמלות כעורות במיוחד, לא מחמיאות ולא הולמות את סגנון הריקוד. הבגד היותר מוצלח היה שמלה כוחנית ומאיימת של המלכה, האם החורגת ושל שבעת מטפסי ההרים שהחליפו את שבעת הגמדים בסיפור המקורי.
פרלז’וקאז’ ציין במסיבת העיתונאים במיוחד את תרומתו בהעלאת פרטי סופה הנשכח על פי רב, של האם החורגת. במערכה האחרונה ראינו אותה רוקדת, או שמא מדלגת בפראות, בנעלי ברזל מלובנות עד מותה האכזר. פרלז’וקאז’ שזכה לא מכבר למרכז מחול מרהיב משלו באקס-א-פרובאנס, מעלה שאלה שעולה בצרפת בפומבי רק לעיתים רחוקות מחשש שנזקה עלול להיות גדול מדי: הייתכן שהתמיכה המוסדית הנדיבה מבטיחה בעיקר רבוי יוצרים ומרכזי יצירה לאומיים ( 20 מרכזי כוריאוגרפיה ברחבי המדינה) אך לא מבטיחה איכות אמנותית?
מבין היצירות הרבות שראיתי בביקורי הנוכחי, אחת בלבד ראויה להיות מוזמנת ללא סייג ומדובר במחול לרקדן יחיד. עבודה צנועת מימדים, מרתקת מעין כמותה. במהלך 50 דקות פייר ריגל (Pierre Rigal- compagnie derniere minute ) נתון בתוך תא שתקרתו סוגרת עליו. הביצוע היה נפלא, אנושי, לא מתחכם, לא מתיפיף. אהבתי.
Athens dance Platform 08- אתונה, חשיפה למחול ה-3,
פלטפורמת המחול השלישית Athens’ 3rd Dance Platform
אורה ברפמן Ora Brafman
בימים אלה הסתיימה פלטפורמת המחול השלישית באתונה שמטרתה לחשוף יצירות של כוריאוגרפים מקומיים בפני הקהל הרחב ולנסות לבנות גשרים וקשרים עם אנשי מחול, בעיקר ממדינות אירופה שאליהן נשואות עיניהן הכלות של מרבית היוצרים המקומיים.
אם כי ביוון מעל 11 מיליון תושבים ובאגודת הכוריאוגרפים חברים מעל שמונים יוצרים, הפעילות המחולית שלה סובלת מת-תקצוב חמור ועדיין מהדסת בכבדות יחסית ומתנהלת כזירה שמחכה למפץ גדול שיעיר אותה באורח פלא.
השאלה שמרבית היוצרים שואלים היא ‘איך עושים את זה’, כלומר, איך שוברים את קירות הזכוכית, איך מתחברים למה שקורה מחוץ ליוון. הדמוי העצמי שרווח הוא של סצינה בתוך שלולית מקומית, פרובינציאלית, ‘תקועה’. משם, שדה המחול שלנו נראה ממריא.
כמי שנכחה בשלש פלטפורמות וראתה עוד עשרות יצירות נוספות בדי.וי.די כחברה בחבר השופטים של הפלטפורמה, אני מתקשה לענות באופן חד משמעי על מצבו של המחול העכשווי באתונה, במיוחד לאחר סיומה של הפלטפורמה הדו-שנתית השלישית. בה במידה אורח מזדמן לא יוכל לקבל תמונה מלאה על מצב המחול בישראל מצפייה בכמה מהדורות של ‘גוונים במחול’, או הרמת מסך’ מאחר וכאן, במסגרות הללו, לא משתתפות הלהקות הגדולות ונדיר למצוא את דור הביניים מבין היוצרים שהמוניטין שלהם מבוסס יותר.
בשתי הפלטפורמות הראשונות שהתקיימו באתונה השתתפו כמעט כל היוצרים החשובים למעט דימיטרוס פאפאיואנו- Dimitrios Papaiannou (יוצרה של ‘מדיאה’ ) שויתר על להקתו ‘אדפוס’ ( Edafos) והחל להכין את מופעי הפתיחה והנעילה של האולימפיאדה באתונה ב- 2004 ומאז הוא הולך על עננים. בשנתיים שאחרי האולימפיאדה יצר רק עבודה אחת, גרנדיוזית בהשתתפות קבוצת גדולה של גברים ובתקציב נדיב ביותר של ספונסר פרטי. הוא עדיין מקבל הקצבות ציבוריות מדי שנה, אם כי לא העלה עדיין עבודות חדשות.
בפלטפורמה השלישית חסרו לי ברשימת המשתתפים יוצרים כמו קונסטנטין ריגוס- Konstantinos Rigos , כוריאוגרף ומנהלה של להקת ‘אוקטנה’ ולהקת התאטרון הלאומי ת’סלוניקי. (ר’ מאמרו של אנדריאס ריקאקיס: ‘מכתב מאתונה’ באתר זה). כן חסרו לי אפוסטוליה פאפאדמאקי החריפה (זוכרים את ‘הרמפרודיט’ בסוזן דלל?), תאטרון המחול ‘סינה קווה נון’ , ‘גריפון’ ועוד. להערכתי, לחלקם הגדול אכן סיבות פרוצדורליות, כגון עבודה שלא הושלמה בזמן. מיעוטם, אולי משום שהאכסניה נדמית להם קטנה ממידתם.
כל מהדורה של מסגרת מסוג זה עשוייה להניב בשנה פוריה מגוון רב ועשיר של יצירות והבאה, שחונה ממנה, תאלץ להראות יבול יבשושי משהו. השנה היה יבש. נכון יותר לומר- השנה, המחצית בה צפיתי הייתה שחונה מהצפוי. מחצית- מפני ששמונה עשרה היצירות שנבחרו על ידי צוות שופטים של אנשי מחול שאינם מקומיים, חולקו לשתי מסגרות משנה. מחצית, כלומר תשע עבודות במהלך שלשת ימי סופשבוע אחד יעבודה עשירית של אחת משתי הלהקות שזכו במניקוד הגבוה בפלטפורמה הקודמת ותשע פלוס אחת- בסופשבוע שאחריו.
לאור הכרותי עם מעט מהפוליטיקה הפנימית בתוך עולם אגודת הכוריאוגרפים של אתונה, המתחים, הקליקות, החשדות, החשבונות והעלבונות, לא אתפלא אם כל חבר השופטים הזרים שנכח בשלושת ימי החלק השני על פי המלצת המארגנים, כוון לבחור במקבץ השני משיקולים חוץ-אמנותיים.
הרוח החיה מאחורי הקמת המסגרת וניסוח כלליה, הוא יושב ראש אגודת הכוריאוגרפים פטרוס גאליוס. (Petros Gallias ) שמנווט את להקתו- Iros Aggelos . להקה זו, אגב, היא בין הבודדות שמשלמת שכר לרקדניה ומרבית תקציבה בא מהכנסות עצמיות, על פי פטרוס.
על פי התרשמותי, חלק לא מבוטל מהיוצרים העצמאיים הצעירים, אינם נחשפים למחול בן זמננו לעתים קרובות ולא מרבים לצרוך מחול. נכון שבהעדר מרכז מחול כמו ‘סוזן דלל’ ובמות מחול פעילות משניות, הפעילות המחולית המקומית מוגבלת למסגרות פורמליות מעטות ביותר, אבל חשיפה למחול בינלאומי זמינה הרבה יותר מאשר בארץ. אתונה קרובה יותר מישראל למרכזים החשובים באירופה ומשדה התעופה שלה יש טיסות של מספר חברות תעופה זולות, שעדיין לא מקיימות קשרים עם ישראל.
אבל מבלי לעזוב את העיר, יש בה יותר הזדמנויות לראות להקות חשובות זרות מאשר בצל אביב. פסטיבל אתונה הוותיק החליף את המדיניות, הפורמט והניהול האמנותי ומאז שמנהל אותו יורגוס לוקוס, מנהל בלט ליון ופסטיבל המחול בקאן, חלקו של המחול גדל והרפרטואר כולל מבחר מרשים של מיטב הלהקות והיוצרים העכשויים בעולם, פסטיבל המחול בקלמאטה מביא באופן שיטתי תכנית עשירה של מחול בינלאומי עם חשיפה מועטה בלבד למחול מקומי. מסגרת פסטיבלית חדשה באביב מתחילה להווצר ומפיקים פרטיים, כמו בכל בירות העולם, מיבאים בכל עונות השנה להקות בעלות שם, הפונות לקהל שמרן יותר, צרכן בלט, אופרה ואמנות פופולרית בעלת מוניטין.
ואילו כאן, חטיבת המחול בפסטיבל ישראל הפכה זניחה בהיקפה ובטיבה, פסטיבל כרמיאל ייבש את תחום המחול המיובא שאינו פולקלורי, כפי שהקפיד יונתן כרמון כל שנות ניהולו והמחול בתכנית המינויים של האופרה דליל יחסית בכל קנה מידה, בהשוואה למדינות שאנו נוהגים להשוות את עצמנו אליהם. מפיקים פרטים מביאים להקות נוספות לעתים אך עדיין לא חווינו כאן גודש.
ברור לי שהסיבה שמחול יווני בן זמננו עדיין כמעט ואינו מוכר מחוץ לארצו הוא לא חולשה יצירתית ממקור גנטי. ישנם יוצרים בודדים שמוכרים במידה מסוימת מחוץ לארצם, אחרים מתחילים לחפש קהלים בחוץ ומן הסתם, ימצאו במה כזו או אחרת שתגלה בעבודתם עניין. איך זה עובד אנחנו רואים יום יום אצלנו. גם יוצרים שאינם מהשורה הראשונה, שנייה ושלישית, מצליחים לעתים למצוא איזה פסטיבל שמחפש מתחת לבלטות חומר מקורי ומבטיח או מוצא תכונות מסוימות בקבוצה שאותן יקל לו למכור לקהל יעד ספציפי. אחסוך בדוגמאות ספציפיות, ברשותכם.
ההיסטוריה של המחול הבימתי, להבדיל מפולקלור בר קיימא ביוון לא שונה בהרבה מזו של ישראל במאה העשרים. בשתיהן שורשי המחול המודרני תלושים וחסרים.
מה שחסר ליוצרים הצעירים זה במה, נסיון וקהל. בשנות השמונים, בשנים שקדמו להקמת מרכז ‘סוזן דלל’ החלה להתהוות פעילות שוליים בעלת נוכחות הולכת וגוברת, לא מעט בעקבות מסגרת ‘גוונים במחול’ שמיקדה את פעילות. השנוי הגדול חל עם הקמתו של מרכז סוזן דלל והמדיניות של מנהלו- יאיר ורדי- שדגל עם פתיחת המרכז בכמות על חשבון איכות אם צריך, מדיניות שבטווח לא ארוך יחסית, הוכיחה את עצמה עם פריחה כמותית ואיכותית של מחול ישראלי עכשווי של יוצרים עצמאיים, חלקם התבססו במהלך השנים, וזה נתון שאינו לויכוח. נוכחותו של המחול הישראלי בפסטיבלים ומסגרות נוספות בחמש יבשות הוא עובדה והוא עדיין מעורר סקרנות.
המצב הנוכחי באתונה טוב בהרבה מצבו של המחול בישראל בשנות השבעים והשמונים. התסיסה האמנותית קיימת ומוחשת, גם אם מבין עשר העבודות שראיתי ביקורי האחרון, לא הייתה אף יצירה יוצאת דופן, מרשימה בכל מרכיביה. הטובה ביותר שראיתי היה דואט של שני גברים שלווה במוסיקה מקורית מרתקת על הבמה. מה כבר יש לומר על דואט טוב – לא שובר גבולות- שאורכו 10 דקות בקירוב?
היו כמובן עוד מספר עבודות שחלק מרכיביהם מצביע על יכולות, מיומנויות, ניצני מחשבה מקורית, סקרנות מסוימת, אבל השנה, מקטע עבודות אלו, לא הניב ולו יצירה אחת חזקה כדי להחזיק על גבה ערב שלם. טורדת אותי המחשבה שהפסדתי את כל הצימוקים במסגרת המקטע השני שבו לא נכחתי. הלוואי ויתברר כי כך היה.
Dance festival -Cannes 07 פסטיבל המחול בקאן
אורה ברפמן
photos: Olivier Hoveix. all right reserves
בתחילת דצמבר הסתיים פסטיבל המחול הדו-שנתי בקאן, (Cannes) דרום צרפת, ובמהלכו התקיימו ארבעה עשר מופעים במסגרת הרשמית, וכן חזרות פתוחות, שמונה שיעורי אמן עם כוריאוגרפים מאורחי הפסטיבל, באולמות הסטודיו בביה’ס הגבוה למחול של רוזלה הייטאוור (Rosella Hightower ) וכנס בסוגיות תאורטיות שונות.
הפסטיבל בניהולו של יורגוס לוקוס (Yorgos Loukos )- מנהלו האמנותי הוותיק של ‘בלט ליון’ ומזה שנתיים, גם מנהלו של פסטיבל האמנויות של אתונה- מתרכז באופן מסורתי במחול עכשווי, אם כי לא באופן בלעדי.
מבין המופעים המסקרנים בתכנית אמנה את סידי לארבי צ’רקאווי, מאגי מארן (Maguy Marin ) בעבודת ‘נונ-דאנס’ קונטרברסלית נוספת, ישראל גלבאן (Israel Galvan )- אמן פלמנקו פרוגרסיבי, ראסל מאליפנט וסילבי גילם ( Russel Maliphant& Sylvie Guillem ) , בלט מרסיי (National Ballet of Marseille ) של פרדריק פלמאנד, בלט ביאריץ (Ballet Biarritz ) , ערב שחזורים היסטוריים של סט ותלבושות של פיקאסו עם להקת בלט צעירה ‘‘Europa Dance ועוד.
ומהזוית הישראלית: ראיון קצר עם יובל פיק ו’להקת האורחים’ (Yuval Pick ) שלו ועידכון מהשטח- איך עמנואל גת ולהקתו (Emanuel Gat ) מתמקמים באיסטרה ומה יהיה הלאה.
סידי לארבי צ’רקאווי- השם החם של העשור: Sidi Larbi Cherkaui
בין הלהקות היותר מסקרנות שלקחו חלק במהדורה הנוכחית הייתה להקתו של הרקדן והכוריאוגרף הבלגי ממוצא ערבי, סידי לארבי צ’רקאווי, שהעלתה בבכורה ארצית את יצירתו החדשה “Apocrifu “, כשעל הבמה, מבצעת את המוסיקה הרב-קולית להקת זמרים -גברים קורסיקאית: א-פילטה (A-Filetta ).
לצדו של לארבי רקדו עוד שניים; דימיטרי יורד ויסויוקי שוטו, רקדן קלאסי מ’בלט טוקיו’ וכן בובה מחומר רך שהופעלה על ידי השלושה. לארבי רואה את שוטו כמסמל את השמיים, את אלמנט האוויר ואילו דימיטרי את האדמה ואת עצמו הוא רואה כמו יסוד המים, מרכיב המחבר בין השניים. בפועל, חומרי החיבור הם לב העבודה משום שנוכחותו של לארבי כל כך דומיננטית; עם פניו מלאות ההבעה על שיערו המקליש ומצחו הגבוה, גוו הדק, המתפתל, שפת התנועה המורכבת שלו ויכולותיו יוצאות הדופן.
“שלשת הרקדנים מסמלים את שלשת האלמנטים, אך גם את שלש הדתות הגדולות, את השילוש הנוצרי. אנחנו גם כמו שלשת המוסקיטרים. אין מה לומר, יש פה הרבה סימליות” הוא אומר בחיוך. היום הוא בן שלושים ואחת ואחריו כעשר יצירות מחמש השנים האחרונות ומוניטין של כוריאוגרף מוערך ומסקרן שכל בכורה שלו מושכת חובבי מחול מרחוק. בזכות הסקרנות המלווה אותו מאז החל, הוא נחשב לשם החם של העשור- זה לארבי.
בלי כחל וסרק הוא מספר איך התחיל כרקדן וראיטי, של מופעים פופולרים כמו בטלויזיה: “אבל כל מה שאני עושה זה חיפוש אחרי האושר. אם אני לא מאושר ממה שקורה, אחפש את האושר במקום אחר. “
ש. אז אתה כמו פרפר, מתעופף מפרח לפרח?
ת. “אולי אני פרפר, אבל עם תרמיל כבד על הגב. אני בן 31 עם צמא עצום לידע והטכניקה משמשת לי כאמצעי לקשר. בשיעור גרוע לכוריאוגרפיה אמרו לי : חפש את מי שאתה. לא נכון, זו טעות. אני מאמין שצריך לחפש את מה שאתה אוהב, גם אם פינה עשתה את זה לפניך.”
קל לו להגיד, כי את מה שהוא עושה לא פינה ולא אחרים לא עשו לפניו. יש לו שפה ייחודית שמתיכה סוגות מחול שונות, לפעמים בתוך משפט אחד. כשהוא זז, הוא נראה לפעמים כמו הבובה המשתתפת במופע; לבנבנה, מקריחה, מתקפלת בפרקים ובעלת רצון עצמאי משלה. שלשת הרקדנים מפעילים אותה והיא מנסה להשתחרר מהם וכשהיא מכה אותם ומצליחה, היא מאבדת תמיכה ומתמוטטת מקופלת, חסרת רוח חיים.
“אתה כלום אם אתה מתנתק מהקשרים שלך” אומר לארבי. ” מחשבות, פילוסופיה, כמו זבל או כמו טכסט- אם תדחה אותם מעליך, יבוא מישהו אחר שימצא אותם, יאהב אותם וישתמש בהם”.
את הקולות המכמירים של זמרי א-פילטה קשה לתאר; שילוב של שירה גיאורגיאנית עם שירה עממית ים-תיכונית. לי עוד אין, אבל לארבי רכש את כל ההקלטות שלהם ושיתוף הפעולה אתם נמשך מאז שהכין את ‘In Memoriam’ עבודה מוזמנת ל’בלט של מונטה קרלו’ בשנה שעברה.
היו אליו פניות כבר לפני כמה עונות לבוא לישראל ולא הסתייע: ” הייתי חלק מהקולקטיב שלי והרקדנים לא רצו לבוא. עכשיו אני עצמאי ופתוח להצעות. למה לא. את יודעת שאני במוצאי גם ערבי, זה יכול להיות מעניין”.
ישראל גלבאן “תור הזהב” -Israel Galvan- “La Edad de Oro”
כמו רבים מרקדני הפלמנקו, גם ישראל גלבאן בא ממשפחה אנדלוסית בעלת מסורת ריקוד מצד אמו הצועניה והמסלול שלו לא שונה בהרבה ממרבית הרקדנים מסוגו. אחרי התנסויות מוקדמות על במות במקומות בילוי עממי -חשיפה ראשונה בגיל ארבע בטבלאוו- הגיע ללהקתו של מריו מאיה אבל באמצע שנות העשרים שלו החל לחפש דרך עצמאית, דרך שהובילה אותו לבדוק את גבולות הפלמנקו המסורתי ולרתום אותו לקול האמנותי-אישי שלו.
תוך זמן קצר, שמו הלך לפניו והיום גלבאן נחשב לקול העצמאי הבולט בין רקדני ויוצרי הפלמנקו החדש, הפרוגרסיבי.
הוא בין שלושים לערך, על הבמה הוא נראה שמנמנן וקלוש שיער, ממש לא בן דמותו של המאצ’ו החטוב, דק הגיזרה המניף שיער שחור ארוך בחן אריסטוקרטי גאה. העמידה הקעורה בפרופיל- אליה הוא חוזר עם סיום ותחילת כל פרק באגן נטוי קדימה עד גיחוך- ודאי מדאיגה את הטהרנים.
‘להקת ישראל גלבאן’ מכילה אותו בלבד ומלוים אותו מוסיקאים בודדים, במופע הנוכחי, גיטריסט, זמר ותופים. אין תזמורות, חלילים וחצוצרות, אלא מוסיקה ומעברי שקט, ויש הרבה מקום לבטוי אישי ולמעשה הנגנים מקבלים במה לא פחות ממנו, אבל אין לו מה לחשוש. מי שראה את הפרא הזה על הבמה לא ישכח אותו. טכנית, יש לא מעט טובים ממנו. במבחן יכולת העברת רגשות בעוצמה וגיוון, הוא לא בעשיריה הפותחת, אבל כמותו- אין. הוא לא דומה לאיש לפניו. בריכוז כביר, הוא נותן למוסיקה ולשקט לטייל לו בתוך העורקים מקצה פדחתו ועד בהונותיו ואז נושף אותה החוצה, מעובדת, ושולח אותה לחלל האוויר כאילו היה אל המוליד מנגינה מקרביו.
לפני חודש החלו מגעים בנוגע לאפשרות שיבוא לישראל. מביקורו הראשון בארץ הוא זוכר בעיקר שלאחריו לא ישן טוב הרבה זמן.
מאגי מארן- טורבה, Maguey Marin- Turba,
למאגי מארן מראה של אישה-ילדה כפרית אולי, קשוחה, זויתית, לא עושה חשבון. למעשה, היא נושאת את כל טווח הרגשות והרגישויות על פניה ויש מעט יוצרים בעלי נסיון עשיר כמותה שנשארו כל כך דקיקי עור ושברירים מבחינה זו.
מארן אף פעם לא הסתכלה אחורנית כשיצרה ותמיד הלכה קדימה לעבר הסוגיה החדשה שמשכה את תשומת לבה. לפעמים היו העבודות יותר כמו מחקרים ופחות בעלי ערך בימתי נטו אבל הרבה שנים היא שמרה על עניין בתנועה עצמה ובהקשריה המוסיקלים. כל אלה, ללא ויתור על המימד ההומני.
מזה עונות מספר הפכה מארן לאחת ממובילות ה’נונ-דאנס’ ונדמה שמעולם לא היו עבודותיה כל כך מתריסות.
בקיץ שעבר במונפלייה העלתה את ‘הא! הא!’, יצירה לרקדנים ישובים בקדמת ההבמה, לבושים כמו חברי תזמורת, שקוראים מתוך פרטיטורות קלישאות גזעניות וקולות צחוק מאולצים ומתוזמנים. על הבמה ישבו דמויות על כסאות בגבם לקהל. לקח זמן לנחש שאלו בובות ולא אנשים. מארן פוצצה אותם אחד אחד עד שנפלו שדודים. זו הייתה נקמה על התנהגותו האלימה של הקהל נוכח ‘אומוולד’, עבודה קודמת שיצרה שבה היא הוכתה. במונפלייה עלו בריונים והתנקמו בבובות, קראו קריאות גנאי ועוררו מהומה ואילו השנה, בבכורה של ‘טורבה’ בקאן, היו כאלה שיצאו באמצע, אבל התנהגו בנימוס יחסי.
סביר להניח שאלה שנטשו, עשו זאת משהבינו שמחול בהגדרתו המקובלת הם לא יראו בערב זה.
הבמה הגדולה היתה עמוסה מקצה לקצה במעין ארונות קבורה שחורים ובקדמתה מפל מים לכל רוחבה המשתתפים ישבו מאחור בין שיחים גדולים, ערימות בגדים צבעוניים וחפצים משונים. משנפסק קול פכפוך המים נותר שקט מטריד עוד יותר. במהלך הערב התקדמו בין ה’קברים’ מספר משתתפים שנשאו אביזרים שונים, זרי פרחים, ערימות בדים, מראות, כלי נגינה ועוד. חלקם דיקלמו טכסטים פואטיים בבליל שפות, על פי רב ב ג’רגון שכוח אל. היו שניגנו, תלבושות התחלפו בדחיסות. לעתים ניתן היה לראות את פניהם רק באמצעות מראות גדולות שהציבו אל מול הקהל.
לא הבנתי מילה, גם לא מטכסטים בשפות מוכרות. הופתעתי שקולגות ממדינות שונות לא זיהו את שפתם. התרחשות בבלית שכזו הייתה בנויה על המוסיקה שיצרו המילים ופחות על מובנן.
רבים מהמרכיבים יצרו דיס-אוריינטציה, מתח קשב, מסרים מורכבים בקווים מקבילים ומאמץ בנסיון לעקוב אחריהם ולפענחם התחלף ברצון לאטום את ערוץ התובנה ולפתוח את ערוץ התחושה.
מארן בנתה את העבודה בגלי רוחב אנרגטיים שנעו מגב הבמה לקדמתה ויצרו מקצב משלהם, בדומה לצפייה מהופנטת בים שפל-גלים.
עצב עמוק עטף את הכל מבלי שניתן היה להצביע על מקורו. בסיומו של ערב, הגוף הצופה הגיב כמו לאחר מסע , לאן, לא ברור, אך רישומו נצרב עמוק.
ועוד בפסטיבל שם- The rest of Cannes festival:
מבין המופעים הבולטים אזכיר את להקת הבלט של מרסיי (National Ballet de Marseille ) . כזכור, הכוריאוגרף הבלגי פרדריק פלמאן ( Frederic Flamand ) שהופיע על הבמה ברחבת ‘סוזן דלל’ עם ‘עיר מוארת’ , עבר לנהל את בלט מרסיי ושם המשיך בפרויקט שהחל לפני שנים ובמהלכו בתהליך היצירה פלמאנן מקיים שיתוף פעולה מתמשך עם אדריכלים מהשורה הראשונה.
כאן פתחה להקת בלט מרסיי את הפסטיבל עם ‘התנגשויות שקטות’ (Silent Collisions ) שהסט המתנייע שלה משנה את החלל והדימויים המוקרנים עליו מלמטה ומעלה מוסיפים מימד נוסף. הסט מרהיב ומפתיע בשינויי חלוקת החלל שהוא מאפשר. הלהקה נראית טוב, העבודה משובחת, אם כי לאור כמה מהגרויים האמנותיים במהלך ימי הפסטיבל הנוספים, דהתה החוויה מהר משהייתה ראויה.
מהדורה זו של הפסטיבל, כבעבר, התמקדה במחול עכשווי, אם כי הותירה מקום לסוגות שונות נוספות.
מנסיוני, אין יותר פסטיבלים בצרפת ללא היפ-הופ. הפעם לקחו חלק שתי להקות, האחת, של נאג’יב גרפי (Najib Guerfi ) שעשתה מאמצים למצוא דרך לחבר את השפה הטכנית של ההיפ-הופ עם מחול בימתי. לא אחת הנסיונות הללו מניבים מופעים מקורים ומיוחדים. הפעם הנסיון לא עורר עניין מיוחד. להקה נוספת ידועה הרבה יותר היא (Pockemon Crew )- ‘צוות הפוקימון’, המורכבת מחבורה בעלת נסיון רחוב ובמה ומרבה להשתתף בתחרויות בינלאומיות המדמות “מלחמת” כנופיות. הקבוצה המוכיחה יכולת וירטואוזית זוכה ואנשי הפוקימון הם על כן אלופים בינלאומיים. היכולות שלהם מסחררות ומרתקות , אם כי מהר מאד, גם ערב מבוסס-יכולות מסוג זה, עשוי למתוח את גבולות הסבלנות די מהר.
כן ראוי להזכיר את הערב המשותף של רקדנית-העל סילבי גילם עם הרקדן/כוריאוגרף הבריטי המעודן - ראסל מאליפנט (Sylvie Guillem & Russell Maliphant ) .
שתוף הפעולה ביניהם נמשך יותר משנתיים והניב עניין תקשורתי נרחב. שניהם רקדנים ידועים, לגילם, כאמור, יש מוניטין בינלאומי, מיתולוגי כמעט. זו הסיבה שהם קבלו את הבמה הגדולה היותר יוקרתית באולם עם הכי הרבה מושבים שיש בקאן. הערב מטיבו, אינטימי בהרבה והבמה לא היטיבה עם יצירות הסולו והדואט. לא שגילם לא מסוגלת עדיין להחזיק במה גדולה, היא רקדנית ענקית ובלתי מתפצחת עד הסוף אולי בגלל הניגוד בין הכלת איכויות הגוף האולטימטיבי ותחושת ריחוק שמתלווה אליו, אבל מאליפנט לא מכוון לשם.
עוד כמה מופעים עוררו עניין, הראשון הוא מסע לאחור בזמן עם להקת רקדנים צעירים ‘אירופה דאנס’ שהעלו ערב ובו ארבע עבודות עם סטים ותלבושות ( בשתי עבודות) שעיצב פיקאסו. הראשון הוא ‘פאראד’ (Parade ) פורץ הגבולות מ- 1917 של ז’אן קוקטו למוסיקה של אריק סאטי עם הדמויות המפוסלות הידועות שלו וכן ‘קוואדרו פלמנקו’ (Cuadro Flamenco,1921 ) שעד לאחרונה חשבו שהסט והסקיצות של התלבושות אבדו לעד.
פיקסו עיצב את הסט, את פרטי כל בגדי המשתתפים ואכן השמלות וצעיפי המשי המרהיבים. בשמלות משולבים אלמנטים תלת-מימדיים וכל אחת היא יצירה בפני עצמה, כמו גם ציורי הצעיפים.
השני- ערב לכבודה של אחת מרקדניות העבר הגדולות- ויולט ורדי, שקבלה בערב את פרס מפעל החיים של ‘בלט 2000′. בערב לקחו חלק רקדנים צעירים מכמכה מלהקות הבלט הטובות שיש ובהם האופרה של פריז, של ביססה ורדי את הקריירה שלה לפני שעברה לעבוד עם בלנשין.
באותו ערב כל העיניים לא יכלו להנתק מבחור ורוד לחיים בשם דניל סימקין ( (Danill Simkin שרקד כאילו כנפיים זעירות בקרסוליו. עם טכניקה מבריקה, אישיות בימתית טבעית מרתקת ויכולות תיאטרליות בוגרות.
כשרון שלא רואים כל יום וכנראה עתיד מזהיר. כבר כינו אותו ‘ברשניקוב החדש’, כינוי סביר בנסיבות הנוכחיות.
ישראל- צרפת
שיחות עם יובל פיק ועמנואל גת.. Yuval Pick and Emanuel Gat
יובל פיק, לשעבר אחד הרקדנים החזקים בלהקת ‘בת שבע’ של לפני עשור, עזב את תל אביב לפני עשר שנים לטובת אירופה. בסופו של דבר התבסס בליון ורקד כמה שנים עם להקת ‘בלט ליון’ ובשנים האחרונות עובד לבסס את להקתו, The Guest Company שהוזמנה בשנית לפסטיבל.
עמנואל גת עבר לצרפת עם חמישה מרקדני קבוצתו ועכשיו הם מבססים חיים באיסטרה (Istres ), עיירה תעשיתית קטנה בתת-מחוז ‘מערב פרובאנס’, לשם עברו רק לפני שלושה חודשים.
במסיבת העיתונאים יובל פיק נשמע רהוט ודיבר על כימיה, מולקולות ודחיסות האוויר. בסך הכל רצה לומר שהוא מחפש לשכלל את העבודה כל הזמן והשפה שלו הפיזית. הגוף, החלל, היחסים ביניהם.
הוא עובד עם קבוצה קטנה של רקדנים, מחפש כאלה שיעשו אתו דרך ארוכת טווח. בשלב זה הוא לא מחפש לרקוד בעצמו, אלא מעדיף להתבונן בעבודה כנוף. אולי נוף פנימי.
תקופה מסוימת עבד שסטודיו שקבל בטובוגן, ליד ליון, ובקרוב יתחיל לעבוד על עבודה חדשה בתוך העיר, במרכז המחול הנודע ‘מיזון דה לה דאנס’ כשההפקה בשיתופם ה’מיייזון’ והמרכז הכוריאוגרפי (CCN ) של מאגי מארן.
בעבודה שהוא מעלה בקאן הוא דווקא רוקד. הפעם זה בסדר, הוא אומר, נכנסתי כמחליף לרקדן שעליו בניתי את התפקיד וזה קל יותר.
“קשה לי לדבר על העבודה במונחים רווחים של מקום פוליטי או סוציאלי” אומר יובל, ” אני מתבטא דרך מחול, מחול משכר אותי”.
הלהקה הייתה רב הזמן בסטטוס של להקה פרויקטאלית ושאיפתו להעסיק רקדנים בחוזה של שמונה חודשים בשנה לפחות. מספר חודשים המזכה אותם בהטבות סוציאליות הולמות. עכשיו הוא עובר לבסיס שנתי, מחפש מקום משלו ליצור ולהופיע ומאמין שהתמיכה המוסדית תגדל בהתאם.
בסך הכל אין לו תלונות למעט העובדה שלא מזמינים אותו להופיע או ליצור בארץ. הלהקות הגדולות סגורות לכוריאוגרפים חיצוניים והמסגרות האחרות לא מגלות די עניין. ההזדמנות הבודדת שנקרתה על דרכו היתה כאורח באחד הערבים שעורכת טליה פז עם חברים. אם לא ליצור, אומר יובל, ישמח לבוא ללמד או לערוך סדנאות. יש למישהו רעיון?
הדבר הראשון שראיתי כשפגשתי בעמנואל גת במשרדי הפסטיבל שהקרחת- סימן ההיכר שלו- נעלמה ובמקומה צמחה שכבה קצוצה עדיין של שיער כהה. הדבר השני שבלט מקרוב יותר - עיניים עייפות. גת נאנח כמי שלא ישן כמה לילות ואכן, הוא והלהקה רק חזרו באותו בוקר משבוע הופעות מסביב לפריס. לא נשמע שהוא מתלונן באמת.
האם המעבר לאיסטרה ישנה את אופי העבודה נשאל גת והוא ענה: ” אני לא חושב כך, היצירה שלי מושפעת מדברים קטנים; אנרגיה, דינמיות, קצב, אינטנסיביות שהם חלק ממני מה שישתנה אלה תנאי עבודה טובים ודברים טכניים שלא יכולתי להשיג קודם.
הפוקוס הוא על מחול ותנועה, שם אני מחפש את התשובות. אני לא מחפש וידאו וסט וכיו’ב.”
ש. איך היית מגדיר את הסגנון שלך?
ת. ” אני לא חושב שיש לי סגנון ואני גם לא מחפש”.
ש. מה שיטת העבודה שלך?
ת. ” אין לי שיטה קבועה, כל פעם אי מתחיל מחדש בלי תכניות. בעבודה 626 K בגלל ההליך נדרשו הכנות מוקדמות וידעתי שאני מתחיל עם הרקוויאם של מוצרט”.
ש. אם כך, מהי נקודת המוצא?
ת. “אין לי החלטות מוקדמות. יש לי קודם תאריך להופיע ותאריך לחזרה ראשונה ותמיד אני מתחיל מהמקום האחרון שבו הפסקתי. אין לי מושג מה יקרה, התהליך פתוח לגמרי. מה שחשוב זה להיות דרוך”.
ש. איך אתה יודע שהעבודה הסתיימה?
ת. “שאלה טובה, מחול זה מדיום חי. אני יודע רק אחרי הפרמיירה. אך יש המשך, מחול זה לא סרט עם גרסה מוגמרת. עשיתי את ‘פולחן האביב’ 150 פעמים אבל יש שינויים גדולים וחשובים מהתחלה לעכשיו, כל הזמו הריקוד עובר כיונון רגיש, גם מגע עם הקהל עשוי להשפיע, כי בלעדיו- הכל אחר”.