צילום: באדיבות יח'צ

להקת אימפרפקט שבסיסה בפיזה, איטליה, מביאה בביקורה הראשון את  'InFaust' , עבודתם של מנהלי הלהקה, וולטר מאטיני ואינה ברוקס.

העניין המרכזי שהקדים ביקור זה לא היה במוניטין שלה, אלא החל בכתבות מקדימות שהסבירו איך ומדוע הוצע לעידו תדמור להצטרף כרקדן אורח ולגלם את פאוסט בתפקיד ראשי. ישראלי נוסף הוזמן לקחת חלק בהפקה, הצייר בזוקה ג'ו שבמהלך הערב מצייר מתחילת הערב ועד סיומו על שלושה פאנלים על הבמה, ובכישרון רב,.  

הלהקה שנוסדה לפני שמונה שנים היא להקה בינונית בגודלה. בערב בו צפינו לקחו חלק אחד עשר רקדנים, כולל אינה ברוקס, מנהלת שותפה של הלהקה, בתפקיד מרכזי בעל נוכחות עצומה.

כפי  שמצוין בתכניה, עבודה זו כמו קודמותיה של היוצרים, מתבססת על חומר ספרותי, כדי לשאוב ממנו עומק. הפעם ההשראה באה ממחזהו של גיתה 'פאוסט',אחד הטכסטים הקאנונים של הספרות המערבית, אילן גבה צמרת להתלות בו. טבעי שאין כאן ניסיון או יומרה להיצמד למקור ולהעביר את הסיפור המלא מרובה השכבות, אלא היוצרים בחרו לפרק את המחזה ולבחור מתוך הפרגמנטים, סצנות מפתח, מתוכן הם יוצרים ומתרכזים במרכיביהם ובדמויות מהמקור ואף מוסיפים להם ניואנסים משלהם כדי לבסס אינטרפרטציות מעניינות משלהם. התוצאה, סבך של שבילים ומסלולים במסע אפלולי, ברגעים הקודרים שבנבכי הנפש האנושית.

המחול מתחיל רגע לפני הסוף, כאשר פאוסט בסוף ימיו מביט לאחור ונפגש עם שלל דמויות מהעבר, מבט שנמצא בכמה עיבודים נוספים למחזה. במבט לאחור, פאוסט משחזר רגעי מפגש עם אהובותיו, עם וגנר חברו הקרוב, מרגריטה אהובתו ומפיסטו הפתיין הן בדמותו הגברית והן בנשית וכן בסטאנה-שטן ומדיח,- התגלמות הרוע שלכד את פאוסט ברשתו בגילומה של אינה ברוקס.

       ברוקס כמו כל המשתתפים לוקחים חלק במחול אקספרסיבי מובהק. הדרמות הרבות שניצתות בכל מפגש בין הדמויות בשלל קונסטלציות, באות לביטוי כמובן בגוף, בתנועה אתלטית חזקה, כוחנית, ובקומפוזיציות המועצמות על ידי בחירות מוסיקליות  בעלות עוצמה משלהם.

אצל מרבית המשתתפים ובמיוחד אצל אינה ברוקס ועדו תדמור, גודל המחוות וההבעות, כגודל הנרטיב הדרמטי. אם פעם חשבתי שתדמור מתפתה ליתר מחוות שבאות להביע, כאב, תשוקה, חרון ותסכול שמא נחמיץ משהו, הרי לעומת ברוקס, הוא כמעט מאופק.  הבחורה חושפת שיניים, רושפת אש בעיניים,  ומזגזגת בין פיתוי לדיכוי. היא האישה המושכת והאישה הנושכת. כולה תעתוע בדציבלים גבוהים.

עדו מגלם תפקיד מורכב לא פחות, לרגעים הוא מרוסק כמו קלושאר בסופה, לרגעים, הוא אסקופה נדרסת לכל סוגי האגו של הדמויות שהקיפו אותו בחייו וניצלו אותו אולי לא פחותת ממה שהוא ניצל אותם.

יש לציין שעדו מצליח, גם כשהוא "כבוי" כביכול, לתחזק פרסונה בימתית סטארית. מבלי לסתור אמירה זו, אני מאמינה שאפשר היה להוציא ממנו דמות אמינה יותר ומעניינת יותר וראינו את זה בעבר בעבודתו עם כוריאוגרפים אחרים..

ברוקס ווולטר מאטיני, אכן חרשו את כל פינות האופל בנפש האדם והשתמשו היטב ביכולות קבוצת הרקדנים להביע את הרוע, הניצול והפיתוי שהם חלק הארי בסיפור, לעומת חלקה של התקווה והאור הנדירים.

זוהי אולי החולשה המרכזית של העבודה. בתחושה, נראה כי במובנים רבים, נשמרת אנרגיה קשה, קשוחה, המזוהה עם רוע וזה בהחלט תמיד מומנט חזק. אבל בלי ניגודיות, המאמץ הולך ומאבד מכוחו. כמה פעמים אפשר לראות את חשיפה השיניים, את ההבעות המאיימות, את ההתעללות במי שנתפס כחלש במשוואה האנושית, תוך שמירה על דינמיקה צפויה בשלבים המוקדמים.

הערב בנוי ללא ספק במיומנות רבה, התפאורה מינימליסטית ואפקטיבית, תאורה טובה, תלבושות מצוינות, אבל מרב קוים צולבים ומהלכים מפותלים, לא היה די אויר וזמן לרקדנים, כולל אלה בתפקידים הראשיים, לבטא עצמם באופן ממוקד ועמוק על ידי התנועה, הריקוד. גם קטעי סולו וגם דואטים- שהם ספקי הזדמנויות  העמקה והבהרת מורכבות הדמות, היו חסרים ואלה שהנצו- הסתיימו בטרם הבשילו ומיצו את הפוטנציאל הדרמטי שלהם.